1. היא בשנות ה-30 שלה, סוכנת מוסד נועזת, שכבר השתתפה בכמה מבצעים רציניים והתקדמה במהירות בסולם הדרגות. עכשיו היא בהריון. הכול נעצר מבחינתה. בשיא המומנטום וההישגים שרשמה לעצמה, היא נאלצת לפרוש מפעילות מבצעית. האמהות גורעת עתה מסיכויי ההתקדמות שלה. היא תתעכב לכמה שנים טובות, בעוד חבריה הגברים שועטים קדימה במסלול.
בעולמות מבצעיים פחות, ההתקדמות לא באמת חייבת להיעצר. לא אצל נשים שאפתניות מאוד ומכוונות משימה. ראיתי את זה אצל כל הבכירות שפגשתי. בשורה התחתונה, חלק גדול מהאנרגיה, הזמן והקשב, מתועלים לעשייה שמקדמת אותן בסולם.
לטיפול בילדים ובבית נמצאו פתרונות. הן נוהגות משמעת ברזל, לא עושות לעצמן הנחות. אבל סבל לא ראיתי שם. להיפך, דווקא מידה רבה של התמוגגות ותחושת מלאות. התפקיד הוא חלק מרכזי בזהות שלהן, שם הן הכי באלמנט של עצמן. האם זה הופך אותן אמהות פחות טובות? בואו נגיד את זה ככה, פורמט האמהות שלהן אחר, והוא מתקיים בשירות המימוש העצמי.
2. הן לא חיות בוואקום. ישנו כל העת שומר הסף החברתי. אתוס האמהות המקריבה הכול הוא עדיין רב עוצמה בתרבות. הן, שמעזות למצוא פתרונות יצירתיים לגידול ילדיהן בעודן מבלות את ימיהן בעבודה, מסתכנות בדה-לגיטימציה. יעידו כל אותן בכירות, שדיברו על הקרבת האמהות הפעילה והזוגיות לטובת הקריירה, ונסקלו בטוקבקים אכזריים בכמויות שלא יתוארו. מעשה הגינוי והגירוש הוא תופעה שאנו עדים לה שוב ושוב.
פלא שגם כיום יש הסבורות שקריירה תובענית תפגע במהות נשיותן? פלא שהן מחניקות את היכולות שלהן כדי לא לפרום את אידיאל הנשיות?
3. הסיפור התרבותי הפטריארכלי התעקש תמיד להציג את האישה כעלמה במצוקה, המחכה לנסיך שיציל אותה. מה שבאמת צריך להציל זה את הנשים מאחיזת החנק של הסיפור הזה בצווארן. את המניפולציה שמרחיקה אותן מהסיכוי לזהות את כוחן. כוח שמגיע עם הישגים.
4. יום האישה הבינלאומי הפך בתקשורת ליום מירוק חטאים, שלא יוצא ממנו הרבה. תחת ערפל הסיסמאות והקלישאות, קשה להתניע מהלכים משני מציאות. מה כן יכול לעשות הבדל? אותה אישה שמתיישבת, בסופו של דבר, בשולחן של מקבלי ההחלטות.
כמה תוקף היה לדיבור על שוויון נשים אילולא אותן נשים חלוצות שהתבייתו על המטרה וסללו את הדרך, הוכיחו שאפשר? אתם יודעים מה קורה כשנשים מסוימות מצליחות להימלט מהקלסטרופוביה של הגטו הנשי, של מנעד המקצועות המסורתיים, של מה שמצופה מהן?
המעבר מגליה מאור לרקפת רוסק בבנק לאומי נראה כמו מרוץ שליחים נשי, שבו אסור לשמוט את המקל. והאבסורד הוא שזה קורה מעמדה אישית לחלוטין. כמו הברון מינכהאוזן, שמחזיק את עצמו בציצת ראשו ומושך עצמו מהביצה, כך הן ממלטות עצמן מגורלה של האישה הנוסחתית. הן לא חרטו על דגלן מאבקים פמינסטיים, אבל הועילו למצב הנשי הרבה יותר מהפמיניזם הרדיקלי.
הנחת העבודה היא שהאויב שלנו הוא השוביניזם הטבוע בכל שדרות הממסד והחברה. אילולא הוא, אנחנו משננים לעצמנו, נשים היו מתמודדות יותר על תפקידים. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים.
הרבה יותר נשים בוחרות שלא לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהן ולא משתלבות בהמוניהן במשרות שמתויגות כגבריות. ואתם יודעים למה? בעיקר כי הן לא רוצות. השוביניזם ייסוג ככל שיותר נשים יתברגו בתפקידי מפתח. אי-אפשר רק לבכות וליילל קיפוח, בזירה הזו צריך לנצח. איך? דרך ביצועים.
5. כשמנהלת בכירה בבנק הפועלים כבר אומרת היום בלי למצמץ שהתפקיד הבא שלה יהיה מנכ"לות הבנק, וזה לא נשמע מופרך, היו בטוחים שזה בגלל סיבה אחת: כי הדרך כבר נסללה. גבולות התודעה הורחבו. והתודעה קובעת את ההוויה. יכול נשיא הרווארד לשעבר, לארי סאמרס, לקשקש על נחיתותן של נשים במתמטיקה, אבל במבחן התוצאה, כשאת רוב הבנקים בישראל מנווטות נשים קברניטות - זה חזק יותר מכל להג. זו המציאות ששמה סימן קריאה.
6. קורה שהכוח הנשי הזה מגיע עם מספיק להט וגם עם טעם סבבה בנעלי עקב. אבל מי קבע שזה צריך להיות הדבר המרכזי? בתרבות שבה אנחנו מצמצמות את הקיום הנשי לעיסוק בלעדי בשופינג, טיפוח היופי ולבוש, בסופו של דבר נמצא עצמנו לבושות במחלצות של תבוסה.
7. אנחנו תוצר של הביולוגיה שלנו, אבל גם של סוציאליזציה ותרבות. ליתרונות של המוח הנשי, התרבות עוד לא למדה לתת את הערך הראוי. אבל יד הזמן תגיע גם לשם. נשים לא מעטות עדיין נדהמות, שלא לומר אסירות תודה, על כך שמאפשרים להן להיכנס לעולם היוקרתי של הגברים.
לכן הן משתדלות להתבלט כמה שפחות, בטח שלא לחולל מהפכות. אולי מתוך משאלת פיוס והרמוניה. האם זו הסיבה שקולן בקושי נשמע, שרק מעטות מגיעות לחזית - לכנסים, לבמות, לראיונות? רובן מקפידות שלא לזנוח את כללי הזהירות. בדרך כלל הן גם יאמצו את הקודים ההתנהגותיים הגבריים באדיקות, כדי להשתלב, כדי שלא יבחינו, חלילה, בשונותן. התוצאה היא נשים שהתחפשו לגבר. הנשיות המדוכאת תצמיח אצלן תסכול. האישה שמשתחררת באמת היא זו שלא נמלטת אל יערות ההכחשה ומסרסת את היסודות שעושים אותה מה שהיא: אישה.
8. השונות אינה סותרת את השוויון שצריך להתקיים. נשים שכן רוצות, וגם הצליחו להתקדם לעמדות ניהול בכירות בתפקידים לא מסורתיים, מתפתלות לא פעם על הכיסא באי נוחות. כמה נוח יכול להיות בסביבה שבה שולטת הגמוניה גברית? לחוות נרקיסיזם גברי, לא מרוסן וזחוח, עשויה להיות חוויה מדכדכת.
אבל בשורה התחתונה הן שם. וככל שהן יהוו השראה ליותר נשים, ויקדמו נשים, מעגל המשפיעות יתרחב. גם אם סולידריות נשית לא צריכה להתקיים באופן עיוור ואוטומטי, על ניצחונות נשיים אנחנו נוטות לברך. אבל אתם יודעים, על ניצחונות גם נענשים. למרות שיש מי שיגידו שכבר נענשנו מספיק. אנחנו נשים, למען השם.
