קוראים לי יורי, ובניגוד למה שאולי תתפתו לחשוב, אני לא מעריץ מושבע של סטלין, ואפילו לא של פוטין, ובטח לא של "פוטין הישראלי". על מי אני מדבר? על אביגדור ליברמן – כך לפחות על פי הקמפיין החדש של מרצ אשר משווה בין נשיא רוסיה לשר החוץ, ונסמך הלכה למעשה על מגוון הסטריאוטיפים הבסיסיים ביותר הנוגעים בראש ובראשונה למוצאו של ליברמן. בסופו של יום מדובר על פופוליזם מהסוג הנבזי ביותר - ככה זה כשנואשים לכל מנדט.
לשיאה האלקטורלי הגיעה מרצ בבחירות 1992 בהן קיבלה 12 מנדטים והייתה שותפה בכירה בקואליציה של יצחק רבין. מאז, מנסים מנהיגיה לשחזר את ההישג ללא הצלחה (כיום – 3 מנדטים בלבד), תוך שחיקה עקבית ומתמדת של התמיכה הציבורית בתנועה. כעת, זהבה גלאון ועמיתיה, רוצים להחזיר את "השמאלנים הביתה" – כך על פי כרזת הבחירות שבה מככב גם ליברמן – וכנראה שבדרך חזרה – כל האמצעים כשרים.
ההשוואה בין ליברמן לפוטין משקפת בורות וגזענות משום שעל אף הרצון לגרום לנו לחשוב שמדובר בשני אנשים השייכים למשוואה אחת, הרי שבפועל – הדברים רחוקים מהמציאות. ליברמן, למיטב זכרוני לא כולא בעלי הון. שמו של ליברמן גם לא נקשר בפרשות הנוגעות לחיסולם או העלמתם של עיתונאים אשר בחרו למחות כנגד השלטון.
יש עוד הרבה פוטינים
מבקריי יגיבו מיד ויטענו שליברמן מקדם ערכים אנטי-דמוקרטיים, הבאים לידי ביטוי בראש ובראשונה באופן שבו הוא מנהל את מפלגתו שלו. בהחלט – ליברמן הוא האדם היחיד שעל פיו ישק דבר בישראל ביתנו (לשעבר), אבל כך גם בש"ס של עובדיה יוסף, וב-"יש עתיד" של היו"ר שמשוריין עד שנת 2020.
מיותר להזכיר שזה מכבר גם קדימה חזרה לדגם הוועדה המסדרת. האם זה הופך את לפיד, מופז ויוסף ל"פוטינים"? נדמה לי שהתשובה ברורה. בלי נאמנות אין אזרחות? אפשר לתמוך בתיקון ובוודאי שמותר גם להתנגד לו – אבל זה עוד לא הופך את ליברמן לפוטין, ואם כן, אז גם בנימין נתניהו בעסק.
למען הסר ספק, איני כותב את הדברים הללו על מנת להגן על ליברמן – הוא אינו זקוק להגנתי. אני כותב את הדברים הללו משום שאני עוסק בתחום המיתוג והתדמית, ומבין היטב שכאשר אדם זה או אחר רואה את ההשוואה בין פוטין לליברמן, הרי שתוך שניות או דקות ספורות הוא ישליך את כל הסטריאוטיפים השליליים שמקושרים במוחו אל פוטין, על כלל העולים שהגיעו לישראל מחבר העמים ותרמו תרומה של ממש לפיתוחה של מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים.
ליברמן אשם גם בפיאסקו של הארץ?
בסופו של יום, מבחינה תדמיתית, ברור ונהיר הוא שמרצ מדברת אל מתפקדיה ולא אל תומכי ליברמן, אבל הפרדוקס הגדול ביותר כאן במקרה דנן, הוא שאמירה בעלת צביון כה בעייתי יוצאת דווקא מבית היוצר של המפלגה אשר מתיימרת לגלם במצעה ובפעילותה את ערכי הליברליזם הטהור. אין בליבי ספק שגם חלק לא מבוטל מתומכיה של מרצ, הבינו כי הפעם הלכה מפלגתם צעד אחד רחוק מדי.
הירידה המתמשכת בכוחה של מרצ היא בעיקר פועל יוצא של המצע המדיני של התנועה, אשר הפך בעיני אזרחים רבים ללא רלוונטי במיוחד בשנים שלאחר פרוץ האינתיפדה השנייה. כך למשל, גם היום, נכון לרגע כתיבת הדברים, עדיין מופיעה באתר הרשמי של מרצ ידיעה שכותרתה היא "לא מפתיע שרוב אזרחי ישראל תומכים באפרטהייד" וזאת בהתבסס על כותרת שקרית שפורסמה בעיתון "הארץ". בזה אגב – ליברמן לא אשם.
במרצ יכלו להתמקד בקמפיין שיתקוף את הרעיונות של ליברמן, אך הם בחרו ברעיון הפשוט והזול יותר – לתקוף את האדם שמאחורי הרעיונות. מתקפות מהסוג הזה עלולות להתברר כבומרנג הרסני בטווח הקרוב והרחוק כאחד.