הידיעות המגיעות מרצועת עזה ברורות: צוותי רפואה, אזרחים, בהם ילדים, נפצעים ונהרגים בהפצצות מאסיביות על רצועת עזה, איזור מוכה אסון מעשי ידי אדם, שאין בכוחו לענות באופן ראוי למצוקה ההולכת ומעמיקה בו מזה עשרות שנים. גם המצב בישראל ברור: אזרחים ובהם ילדים נפצעים ונהרגים מטילים הנורים מרצועת עזה, וכל זה בתוך חברה שסועה ומקצינה. עובדות אלו, יחד עם השכנוע הפנימי ש"אנחנו" לא מתכוונים להרוג אזרחים ו"הם כן", מאפשרים בישראל את התמיכה, או האדישות, להמשך ההרג. האם ההבדל בין כוונה להרוג אזרחים לבין אדישות לחייהם, תוך ידיעה שהם ייהרגו, הוא מספיק לנו? הוא מספיק כדי להניח את דעתנו?

פעם אחר פעם אנחנו נגררים למלחמת הנתונים ומתמקדים בכאן ועכשיו, פעם אחר פעם אנחנו לא עסוקים במחשבה שכל סבב כזה של אש באיזור כה מאוכלס יגרום להרג של ילדים במיטתם, של רופאים בעבודתם. כן, וגם של ילד מוגן בממ"ד כי גם תחת כיפת ברזל לאף אחד אין 100% ביטחון.

מי שיעז לשאול אם אפשר אחרת מיד יסומן כבוגד. אבל האם זאת לא השאלה שכולם צריכים לשאול? איך הפכה הלחיצה על ההדק להחלטה מדינית כל כך קלה? איך הפך הניסיון לפתרון הסכסוך לבלתי רלוונטי? למי שסבור כי אלו שאלות בוגדניות, אפנה שאלה אחרת - האם זה לא בוגדני לשלוח את נערינו לקרב לפני שמיצינו דרכים אחרות? האם לא כך היא ההחלטה לדון אותם להלם קרב ולסיוטים בלילה ולמאבק באגף השיקום במשרד הביטחון כדי שנכיר בנכותם?

 

כי חייבים לומר - מי ששם את המחסומים בשער שכם, מי שהעלה כוחות משטרה מאסיביים להר בית, ידע גם ידע כי הוא מבעיר את האש. מי שהציג לנו אקדח בירושלים במערכה הראשונה, ידע לצפות לירייה בעזה ועל עזה במערכה השלישית, ירייה שהורגת ילדים חפים מפשע.

עזה היא מושבת עונשין יציר כפנו. כל מה שצריך זה להביט אל המצור והייאוש אותו אנחנו מייצרים כדי להבין שבידינו גם היכולת להתוות את הדרך החוצה. לא שאין בדרך הזו לקיחת סיכונים, יש בה, לא ששלטון חמאס ברצועת עזה חף מפשע, וקל לנהל איתו משא ומתן, ולא שהוא נטול אחריות באשר לחלקו במעבר ממחאה אזרחית לעימות מזוין, ולא שיש לו תשובות ראויות באמת למצוקה של האזרחים הנתונים לשלטונו. אבל אין זה מוסרי, וגם אין בכך שום עתיד, להמשיך ולמעוך חיי אדם בשם הביטחון, להמשיך ולהרוג בשם החיים שלנו את החיים שלהם, להמשיך ולהכחיש את ערך החיים של הפלסטינים בשם העליונות של החיים שלנו.

עבורם ועבורנו, עבור בני האדם כולם משני עברי הגדר, אנחנו חייבים להפוך כל אבן בדרך לפתרון ולא לתת לקיצוניות לנצח. דווקא מתוך עמדת הכוח של ישראל - כמדינה מסודרת, עם צבא עוצמתי, עלינו לשאת באחריות, ולהבין שמרגע שנפתחת האש - נפתחים שערי הגיהנום. ובכוחנו לסגרם.

הכותבת היא סמנכ"ל תוכן ואתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם