"המשטרה מודיעה עכשיו שמניין ההרוגים באולם הקונצרטים 'בטקלאן' עומד על לפחות מאה...".
שתיים וחצי בלילה. אני יושב לבד על הספה מול הטלוויזיה, צופה כבר שעות בערוץ חדשות צרפתי. "אפשר לומר שהיום צרפת במלחמה", אומר הכתב. דמעות עולות לי בעיניים. זה לא רק בגלל כל המשפחה שלי שנמצאת שם. זה לא רק בגלל החברים. זה בגלל צרפת.
נולדתי בצרפת וגדלתי בה במשך 20 שנה. כשהייתי ילד, בשנות ה-90, זאת הייתה מדינה כל כך יפה. בחופש הגדול היינו נכנסים למכונית של ההורים ונוסעים לספרד בלי לעצור בגבול, כי הקונספט של הגבולות כבר לא היה רלוונטי. היינו כולנו אוהדים של הנבחרת הלאומית, שבה שיחקו לבנים, שחורים, מוסלמים, נוצרים. בבית הספר יכולנו לומר שאנחנו יהודים בלי בעיות, וגם להזמין את החברים הגויים מהכיתה לבר מצווה שלנו. הייתה לי מדינה יפה.
אבל המדינה שלי התפרקה. לא בבוקר אחד, אבל לאט לאט. הפגיעות ביסודות הרפובליקה התחילו בלי שאף אחד שם לב. בספטמבר 2000 פרצה בישראל האינתיפאדה השנייה. באותו חודש איימו תלמידים מוסלמים בבית הספר לעשות בי לינץ' כי "אתה יהודי, אתה הורג פלסטינים". התחילו לקרוא לי "היהודי" בכיתה במקום ג'וליאן. הרב של הקהילה שלי, שהיה מוכר כדמות שוחרת שלום בשכונה, הותקף ברחוב והתמוטט. בתי כנסת נשרפו.
אמרו שזה בגלל המלחמה בישראל. שזה מדליק את הילדים ושאין סיבה להתרגש. שזה יעבור. שזה לא קשור למה שקרה בניו יורק או בלונדון, ושפיגוע כזה לא יקרה לנו. אנחנו צרפתים, לא אמריקאים. העולם אוהב אותנו. וגם ככה, מי בכלל זוכר מתי היה פיגוע בצרפת?
ב-13 בפברואר 2006 צעיר צרפתי בשם אילן חלימי נמצא ללא רוח חיים ליד תחנת רכבת. במשך 24 ימים הוא היה בידיה של חבורת צעירים שחטפו אותו ולבסוף שרפו אותו למוות. למה? כי הוא היה יהודי, ולכן – כך חשבו – למשפחה שלו יש מלא כסף שהיא תשלם כדי לשחרר אותו. אילן וחוטפיו היו פחות או יותר באותו גיל. כולם גדלו בבתי ספר צרפתיים על אותם ערכים.
אחרי הרצח יצאנו להפגין בקור של פריז. אני זוכר שהמשתתפים צעדו וצעקו "רפובליקה תתעוררי, הילדים שלך השתגעו". אבל הרפובליקה לא התעוררה. רק יהודים יצאו לרחובות. הגויים נשארו בבית. פרשנים בטלוויזיה הסבירו שרצח אילן חלימי אינו אירוע טרור אנטישמי אלא פלילי, כי החוטפים סך הכל רצו כסף. כנראה לומר "ליהודים יש כסף" זה רק סטיגמה ולא צריך להתרגש מזה.
אני לא אשכח את החורף הזה. מאז הכל השתנה בשבילי. הבנתי שצרפת כבר לא הייתה צרפת. לא בגלל שרצחו יהודי - תמיד יהיו אנטישמים שירצו להרוג אותנו - אלא בגלל שהצרפתים נטשו אותי. בחורף הזה החלטתי שאעלה לישראל בתום הלימודים. שאין דרך חזרה.
כמעט עשר שנים עברו מאז, והרפובליקה עדיין לא התעוררה. גם אחרי שילדים נרצחו בבית ספר יהודי בטולוז, גם אחרי הטבח ב"שארלי הבדו", וגם אחרי הפיגוע בהיפר כשר.
ג'וליאן בהלול מספר על הפיגועים בצרפת בינואר השנה:
עליתי לארץ לפני חמש שנים. עם הזמן, הצבא, העברית, הזוגיות והמציאות הפכתי להיות יותר ויותר ישראלי. אני גאה להציג את תעודת החוגר שלי, מתרגש להצביע בבחירות, עומד בשקט ביום הזיכרון, חוגג ניצחונות של מכבי תל אביב, מדבר עם זרים באוטובוס, שם לב לטיפ למלצר, רואה חדשות כמעט כל יום, מחפש את הדילים הטובים ביותר, מתלהב מכל מילה חדשה שאני לומד בעברית. רוב הזמן אני אפילו לא מביט אחורה לעבר צרפת.
אבל לפעמים אני נשבר. זה קרה לי כשהלכתי להלוויה של הילדים מטולוז ב-2012. זה קרה כשאבא של חברה נרצח בינואר בהיפר כשר כשקנה חלות לשבת. וזה קרה לי בשישי בערב. גם בגלל שרצחו 120 בני אדם, וגם בגלל התגובות. נשיא צרפת אמר ש"צרפת מאוחדת מול הטרור". הלוואי.
כל הערב נשלחו אלפי ציוצים עם ההאשטאג "פלסטין" בטוויטר, ציוצים שהסבירו שהציונים הרבה יותר קטלניים מהמחבלים בפריז. בפייסבוק ראיתי עשרות חברים רבים על הטרור במקום לבכות ביחד על המתים. והכי מטורף: לכתבים לקח שעות לומר שמדובר בפיגוע טרור, כאילו פחדו להודות שקרה בצרפת דבר כזה. עוד חודש השוק יעבור, ואני לא חושב שמשהו ישתנה בצרפת.
בשישי בערב ראיתי חדשות כל הלילה ולא ולא הפסקתי לחשוב על המדינה שהייתה לי בילדות. ובכיתי, כי צרפת שאהבתי אינה קיימת יותר והרפובליקה לא התעוררה. הרגשתי שוב צרפתי. וכשאתעורר היום, אמשיך את דרכי בישראל, כי אין לי ארץ אחרת. ולמדינה הזאת אני לא אתן להירדם.
ג'וליאן בהלול הוא כתב ומגיש בערוץ החדשות הבינלאומי i24news