איזו מדינה יש לנו. כמה גאווה היא מביאה בעולם. חבל שלא מרגישים שיש בה ממשלה שמנהלת את העסק. מצד אחד יש לנו את הצבא השמיני הכי חזק בעולם, ומצד שני - ראש ממשלה שלא מסוגל להעיף אף פקיד.
כן, ככה גם אני יוצא על ביבי, כי נמאס לי להבליג. נמאס לי מהמצב המגוחך שבו אנחנו מבליגים, שבו הממסד משחק - וגם נתניהו הוא חלק מהמשחק. מישהו זוכר מה עשו לסגן הרמטכ"ל יאיר גולן אחרי שדיבר בטקס יום השואה? גם אני לא.
כך היה גם אתמול. לכל אחד מהקוראים ברור שאם, חלילה, היו נהרגים מהירי לדרום אז זה היה נגמר אחרת. גם אם הטילים היו יוצאים מגבולות הגזרה הבוערים כבר קרוב לשני עשורים. כך או כך, זה קודם כל הם ואז אנחנו, כי זה הדנ"א של מערכת הביטחון הישראלית: קודם כל פוגעים בנו, ואז אנחנו יוצאים החוצה מהגדר להכות בחזרה. כי אנחנו יכולים להגיד: "אוי, הרגו אותנו אז אנחנו הורגים בחזרה".
כך זה קורה כבר לא מעט שנים – ליתר דיוק, מאז 1936. ואני לא מחרטט את המוח, כי זה חשוב מאוד להבין ששם הכל התחיל: צה"ל ותפיסת הביטחון הישראלית נוסדו באותן מאורעות מחרידים, עוד לפני קום המדינה. שם נוצקה התפיסה שבה אנחנו קודם כל סופגים ומבליגים, קודם כל לא עושים פעולות תגמול - והכל מסיבות מגוונות של מוסר או פרקטיקה פוליטית. זה כבר היה אז, עוד כשרצחו יהודים. אגב, גם אז ז'בוטינסקי הסכים בסופו של דבר לפעולת תגמול רק אחרי ששלמה בן־יוסף הוצא להורג.
בסיכומו של היום, אנחנו יכולים רק לנחש שמבחן התוצאה לא יוגדר כהצלחה מבצעית. הם ירו, אנחנו ירינו. אז מה, עכשיו יפסיקו לשלח עלינו עפיפונים? הרי בסופו של דבר אנחנו תלויים בשאלה הזו: האם הפלסטינים, הרוצחים של חמאס, יעלו או לא יעלו עפיפונים לשמיים. המבחן הוא עפיפונים. פאקינג עפיפונים! אז אולי גם אנחנו צריכים להעיף כמה קיבעונות בתפיסה שלנו?
האזינו למונולוג המלא: