גם בין השורות של הראיון הדיפלומטי אשר העניק דרעי לאמירה לם ברור היה שמפלגת ש"ס לא תוכל להכיל גם את אלי ישי וגם את דרעי, שרחוקים מלהיות חברים. כל זאת בלי להרחיב את הדיבור על שר השיכון אריאל אטיאס שאף הוא פוזל לעמדת ההנהגה. המסקנה איפוא ברורה: דרעי יעדיף לצאת לדרך משלו או להמשיך בש"ס ללא ישי. ואף על פי כן, אין להוציא מכלל אפשרות שיתוף פעולה מאולץ של השלושה בש"ס, וזאת במידה והרב עובדיה יוסף יחוש שהקמתו של כוח פוליטי חדש בראשותו של דרעי יפגע אנושות במפלגה אותה הקים.
זהו בדיוק המקום להתייחס ליתרונות היחסיים של דרעי, אלה שבגינם מלכתחילה עלולים פטרונו לשעבר, כמו גם מתחריו – להתחיל להזיע. לכאורה, מדובר באדם שפותח את המרוץ לזירה הפוליטית בנקודת פתיחה בעייתית מאין כמוה שכן לא מדובר רק באיש ציבור שהורשע בקבלת שוחד, כי אם גם באיש ציבור שישב קרוב לשנתיים במעשיהו. אבל האמת היא שכאן בדיוק מתחיל הטוויסט.
הציבור מתייחס כיום לדרעי בסלחנות יחסית. הדבר לא נובע מהזיכרון הקצר של הבוחרים, כי אם בעיקר משום שדרעי כבר שילם את חובו לחברה – מבחינה פסיכולוגית ותדמיתית ריצוי העונש וגילויי החרטה אותם הביע דרעי בדיעבד פועלים רק לטובתו. הציניקנים יגידו כמובן שרק חסידיו הדתיים של דרעי ילכו אותו באש ובמים, אך בחינה מעמיקה יותר של המציאות הפוליטית תגלה שדרעי מסוגל לגרוף לא מעט קולות מבוחרים חילונים שמחפשים אדם שיניף את הדגל החברתי בשמו של המעמד הנמוך – ולא מעמד הביניים.
הפרדוקס המשמעותי ביותר במשוואה הזו הוא שאם יחליט דרעי להקים מפלגה עצמאית שתתמקד באג'נדה חברתית-כוללנית ולא סקטוריאלית בלבד, הוא יתקשה לגייס קולות דווקא במגרשו הביתי – המגזר הדתי, שרובו תמך מאז ומתמיד בש"ס. גם אם יישאר בש"ס, הוא יתעקש להגדיל את מרחב התמרון של המפלגה וידבר על מגוון רחב של נושאים חברתיים, בבואו לקדם הצעות חוק שיקדמו לא רק את תומכי ש"ס המתגוררים בירושלים אלא גם את מייסדי המאהל בג'סי כהן.
יודע להביא בוחרים לקלפי
עם זאת, חשוב לזכור שמאז ומתמיד היה אריה דרעי בן בית אצל לא מעט פוליטיקאים שלא תמיד ראו איתו עין בעין. הבולט שבהם היה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים – רבין תמיד ראה בדרעי כאחד מחבריו ומאנשי סודו הקרובים ביותר – עד כמה שהמציאות הפוליטית איפשרה זאת. מכאן אנו למדים שוב כי אריה דרעי הוא אדם שלא יתקשה להתחבב על המצביעים – גם על אלו שאינם נמנים על חסידיו. דרעי נתפס כאדם שמסוגל לגשר, לחבר ולפשר בין העולם הדתי לזה החילוני – זהו סוד כוחו.
לבסוף, אריה דרעי ניחן ביתרון יחסי נוסף בתחום חשוב מאין כמוהו: ארגון ולוגיסטיקה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בארגון של קמפיין ושל יום הבחירות עצמו. דרעי הוא אחד האנשים הבודדים במדינת ישראל שמכיר את משחקי הכוחות הפוליטיים על בוריים ולכן הוא גם יודע בדיוק כיצד יביא את הבוחרים לקלפי. יכולתו לפלח את המצביעים ולהניע אותם לפעולה ביום הדין היא חסרת תקדים בקנה מידה ישראלי. די להיזכר במטה הבחירות האפקטיבי להפליא אותו ניהל בש"ס במהלך בחירות 1996 על מנת להבין למה הכוונה.
בחודש מרץ השנה אישרה הכניסה בקריאה שלישית את "חוק לפיד 2", הקובע כי כל מתמודד בבחירות יחוייב לפעול באופן שקוף ופומבי בכל הנוגע לכספים אותם הוא מקבל מתורמים לצורך הקמפיין. כל מי שמבין ולו מעט בפוליטיקה הישראלית ידע שההכרזה של דרעי היום היא פורמלית בלבד, ומכאן שיכלו לקרוא לחוק גם "חוק דרעי", אבל אף אחד מחברי הכנסת של הליכוד לא העז לקדם ולו בדל של הצעת חוק אשר עלולה הייתה "להעיר" את האריה. בצורה כזו קיבל דרעי את זמן ההתארגנות החשאי שללפיד פשוט לא היה. הנה כך, באנקדוטה קטנה נוספת, ניתן ללמוד על מידת השפעתו והיקף כוחו של דרעי.
נכון לעכשיו בוחן יושב ראש ש"ס לשעבר את השטח בזהירות המתבקשת. הוא מבין היטב כי עליו לתזמן מהלכיו באופן מחושב ורציונלי. אין מקום לטעויות. ככל שנתקרב ליום הבחירות יהפוך דרעי לגורם יותר ויותר משפיע. הוא חוזר – והוא כאן כדי להישאר.