פרק חדש נרשם במערכה שמנהלת בלה חדיד נגד מדינת ישראל, והוא הסתיים בתבוסה של הדוגמנית ההולנדית-פלסטינית. זה קרה לפני כשבועיים, כשחדיד שיתפה עם 52 מיליון העוקבים שלה באינסטגרם ידיעה על גירוש צפוי של אלפי פלסטינים בידי ישראל. זה היה פוסט אופייני לחדיד, שאביה נולד בישראל וגורש ממנה; בשנים האחרונות היא מקדישה חלק ניכר מהפעילות שלה ברשת החברתית למחאה על פעולות צה"ל בשטחים בפרט ועל מדיניות ממשלות ישראל בכלל, במקרים רבים ללא בדיקה של העובדות ובלשון מתלהמת, קשה מאוד לעיניים ולאוזניים ישראליות. אלא שהפעם קרה דבר חריג: הפוסט של חדיד נעלם כלעומת ששותף.
באינסטגרם סירבו באופן גורף להשיב לשאלותיי על הנימוקים להסרת הפוסט, למרות פניות חוזרות ונשנות. אבל על מה שקרה מאחורי הקלעים דיווח כך העיתונאי ערן סויסה ב"ישראל היום" ב-7 במאי: "אתמול העלתה הדוגמנית פוסט ובו נטען כי מדינת ישראל מתכננת לכפות על אלפי פלסטינים לעזוב את בתיהם. הפוסט עלה שעות אחדות אחרי הפיגוע באלעד - שלא זכה לאזכור או גינוי מצד הדוגמנית - וגרר הרבה מאוד תגובות משני הצדדים. גולשים ישראלים גם דיווחו לאינסטגרם שהוא שקרי. נראה שהנושא נבדק, ובאינסטגרם הוחלט להסירו". בלה חדיד עצמה כתבה לעוקביה שהפוסט אכן הוסר, אבל הנה עוד דבר חריג: הפעם חדיד לא סילפה ולא הגזימה. הידיעה ששותפה, משכה אש ונעלמה הייתה לגמרי אמיתית.
את הסיפור המקורי פרסם "המכון להבנת המזרח התיכון", ארגון ללא מטרת רווח שמספק "מידע לעיתונאים על פלסטין והפלסטינים". ובעוד שבחירת המילים עצמה מעידה על סדר יומו המובהק של הגוף המפרסם, הידיעה על הגירוש הצפוי הייתה לא יותר מדיווח על פסיקה של בג"ץ. למעשה, אותם ישראלים שהרימו את דגל הפייק ניוז יכלו לקרוא עליה גם בעברית – בין השאר במאמר של עמירה הס ב"הארץ", שיצאה נגד החלטת בית המשפט, ושל יהודה יפרח ב"מקור ראשון", ששיבח את השופט דוד מינץ על פסק הדין.
הפרשה המדוברת, שבמרכזה גורלם של תושבי מסאפר יטא – קבוצה של 12 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון, אזור שישראל הכריזה על חלקו כשטח אש – נגררה בערכאות משפטיות כבר 22 שנה. כמעט כל פרט שקשור אליה נתון לוויכוח פוליטי, החל בשאלת הוותק של ההתיישבות הפלסטינית באזור וכלה בעצם שמו של המקום ("הפלסטינים מכנים את שטח אש 918 'מסאפר יטא' כדי להציגו כפרוור לגיטימי של עיירה פלסטינית פסטורלית", כתב יפרח). אבל על שתי עובדות אין כל ויכוח: כן, בג"ץ הורה לפנות מבתיהם כ-1,000 פלסטינים, תושבי שמונה מהכפרים בשטח – וכן, ההחלטה אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. השופט מינץ עצמו מתייחס לכך בפסק הדין.
איך קרה שהרוב המוחלט של הישראלים נחשף להחלטה בעניין מסאפר יטא, מרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב, רק דרך פוסט של דוגמנית שמתגוררת בניו יורק? למה סיפור אמיתי תויג כשקרי? אפשר לפטור את העניין באמירת "אפילו שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום", אפשר לטעון שחדיד הרוויחה ביושר את היחס האוטומטי לפעילות שלה ברשת כפייק ניוז או כהסתה, אבל הסיפור הזה הוא לא רק עליה ולא רק על מסאפר יטא; הוא על החיים של כולנו.
בין שרון לברק
פסק הדין בעניינם של תושבי מספאר יטא התקבל בערב יום העצמאות האחרון. בתום שני עשורים של דיונים, לרבות הליך גישור שכשל, בית המשפט העליון התיר לצה"ל לפנות מביתם את תושביהם של שמונה כפרים, פלסטינים שחיים במערות טבעיות ומתקיימים מרעיית צאן. אספקת המים שלהם מבוססת על איסוף מי גשמים, והחשמל על לוחות סולאריים.
בשנת 1981, לאחר ששר החקלאות דאז אריאל שרון ביקש "לעצור את התפרסות היישובים הערביים באזור", המדינה הכריזה על חלקו כשטח אש. בשנות ה-90, לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, האזור הוכרז מחדש כשטח אש שמספרו 918, ובשנת 1999 – בעקבות החלטה של הממשלה בראשות אהוד ברק – הוחלט לגרש 700 תושבים מבתיהם. בשנת 2000 הוגשה עתירה נגד הגירוש ובצו ביניים הורו השופטים למדינה לאפשר את שובם של המגורשים עד הפסיקה בעניין. עתירות אלו נמחקו, שתי עתירות חדשות הוגשו בתחילת 2013, והן שהוכרעו כעת.
שתי טענות עיקריות העלו העותרים, תושבי מספאר יטא: האחת היא שהתיישבות הקבע שלהם במקום קדמה להכרזה עליו כשטח אש, ולכן יש להם זכות קניינית לשהות באזור; הטענה השנייה היא שמהלך הפינוי כולו מנוגד לחוק הבינלאומי, שממילא אוסר על פינוי תושבים משטחים כבושים. את שתי הטענות דחה בג"ץ על הסף. בית המשפט קבע שלא נמצאו הוכחות לרצף התיישבות פלסטיני באזור, ומכאן שאין לעותרים זכות קניינית בשטח; בנוגע לסוגיית החוק הבינלאומי, השופט מינץ קבע בפסק הדין כי "אין חולק כי כאשר הוראת חוק מפורשת בחוק הישראלי עומדת מול כללי המשפט הבינלאומי, הדין הישראלי מכריע".
כמו כל דבר אחר בסיפור הזה, הכרעת בג"ץ זוכה לביקורת נוקבת מחד ולשבחים גורפים מאידך. עורכת הדין רוני פלי, שייצגה את התושבים מטעם האגודה לזכויות האזרח, רואה לנגד עיניה את המשפט הבינלאומי ואומרת: "השטח לא סופח לישראל, ולכן הוא כפוף לחוק הבינלאומי וחלים עליו דיני הכיבוש. אנחנו הראינו שאסור למדינה לגרש תושבים משטח כבוש, אבל בית המשפט טען שהתושבים כלל לא אמורים לשבת בו מלכתחילה. בית המשפט לא קיבל את הטענות שלנו שהיה שם רצף התיישבות משנת 1945, וגם פסק שהחוק הצבאי הישראלי גובר על החוק הבינלאומי. נוצרה פה סתירה לוגית, כי כל הסמכויות של הצבא לחוקק בשטח הכבוש מגיעות מתוקף החוק הבינלאומי".
מנגד טוען יהודה יפרח - מחבר המאמר שהוזכר לעיל, ראש הדסק המשפטי של "מקור ראשון", פרשן משפטי וד"ר לפילוסופיה יהודית – שהחוק הבינלאומי לא אמור כלל להיות חלק מהדיון. "אם זה היה מבחן, וסטודנט היה מיישם במקרה הזה את הדין הבינלאומי, הוא היה מקבל אפס", אומר יפרח. "הסעיף שעוסק בהעברת אוכלוסייה מדבר על זה שאני ניגש לכפר ועושה טרנספר מאזור אחד לאחר, מנקה את השטח ופוגע בקניין שלה, התעללות אסורה לפי הדין הבינלאומי. אבל זה לא רלוונטי במקרה הזה, שהוא פשוט פלישה למקרקעין. ברגע שהשטח מוכרז כשטח אש ואתה פולש אליו - אתה עבריין, ולפנות אותך זה לא טרנספר".
ועדיין, בג"ץ העדיף כאן את החוק המקומי על פני הבינלאומי.
"פסק הדין מתייחס לדין הבינלאומי בהרחבה, והוא פשוט לא רלוונטי, כי מדינת ישראל יכולה לתבוע כל אחד מהפולשים האלה גם על הסגת גבול וגם על העלות של הפינוי. דבר שני, יש עיקרון כללי בדין הבינלאומי שבהוראות חוק פרטיות - הדין המקומי תמיד גובר, למעט דברים שקשורים לפשעי מלחמה. במקרה הזה אין התנגשות".
כשמדברים על פינוי של שטח כבוש מתושביו, קשה שלא להיזכר בפינוי של אזרחים ישראלים משטחים בסטטוס דומה. ובעוד שיש מקום להשוות בין פינוי מספאר יטא לפינוי גוש קטיף (ולפניו לפינוי ימית, לצורך העניין), הרי שגם כאן נחשפת התנגשות עם החוק הבינלאומי – ולא רק איתו. "סעיף 49 באמנת ז'נבה אומר במפורש שאסור להעביר תושבים מהשטח הכובש לשטח הכבוש ובתוכו, כך שלמעשה אסור היה ליישב אזרחים בגוש קטיף מלכתחילה", מסביר עו"ד שלמה לקר, שייצג את העותרים תושבי מספאר יטא. "מעבר לזה, מפוני גוש קטיף קיבלו פיצויי עתק: בתים, דירות ואדמות. במקרה של דרום הר חברון, אף אחד לא מתכוון להציע להם קרקע חלופית או פיצוי. זה למעשה טרנספר בלי כלום".
בשם האב
שרון ביקש להפוך לשטח אש, ברק החליט על פינוי התושבים. החוק הישראלי מתיר לפנות, החוק הבינלאומי אוסר אפילו ליישב. הסיפור של מספאר יטא מכיל את כל המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומורכבות היא בדיוק מה שנעדר כיום מכל דיון ברשתות החברתיות – על אחת כמה וכמה כשמעורבות בו האחיות-דוגמניות-אקטיביסטיות בלה וג'יג'י חדיד.
כדי להבין את המניעים של האחיות צריך להכיר את סיפורן. השתיים הן בנותיו של מוחמד חדיד, שנולד בפלשתינה ב-1948. לפני קום המדינה אירחה משפחתו בביתה מעפילים יהודים מפולין, ולפי סיפוריו של חדיד האב - עד מהרה הוא ומשפחתו נזרקו החוצה. "הם הפכו אותנו לפליטים", כתב בעבר. "שנים אחר כך שאלתי את אבא שלי למה הוא לקח משפחה יהודית מספינה מלאת פליטים בחיפה לבית שלנו בצפת, ואני בחיים לא אשכח את התשובה שלו: היה לו אכפת מגורלם של היהודים, לו ולשאר החברים הפלסטינים שלו שהכניסו הביתה משפחות יהודיות באותה שנה. זה אולי יישמע מוזר, אבל אני והמשפחה שלי היינו עושים את זה שוב".
האקטיביזם של האחיות חדיד החל בלי רעש וצלצולים בשנת 2014, כשג'יג'י צייצה בטוויטר לראשונה "FreeGaza" ("לשחרר את עזה"), ציוץ שהוסר בתוך דקות. רק כעבור כשלוש שנים החלו האחיות להשמיע קול פוליטי מובהק, כשבלה הצהירה: "אני מוסלמית גאה. אבא שלי היה פליט כשהוא הגיע לאמריקה, וזה נושא מאוד קרוב אליי ולאחים שלי", סיפרה בראיון למגזין "פורטר". "הוא היה דתי, ומאז ומתמיד אני והאחים שלי התפללנו איתו".
בחמש השנים שחלפו מאז פרסמה בלה חדיד עשרות פוסטים על הנעשה בשטחים. בד בבד החלו גולשים מישראל לפעול נגדה ברשת; באפריל האחרון סיפרה שהיא עוברת "חרם אינסטגרמי" שבמסגרתו הרשת החברתית "מורידה חשיפה ומעכבת פרסומים של פוסטים שנוגעים לפלסטין". ביולי 2020, כשפרסמה תמונה של הדרכון של אביה שהונפק בפלשתינה, הרשת החברתית הסירה את הפוסט בשל טענות לתוכן "מטריד, פוגעני, עם עירום גרפי או מיני".
מלחמת ישראל-חדיד היא חלק מההתגוששות ההסברתית של גורמים פרו-ישראליים ופרו-פלסטיניים, ובמובן הזה היא לא שונה מהתנצחויות פנים-ישראליות בין ימין ושמאל. אבל בלה חדיד לא נתפסת רק כמי שמתייצבת נגד פעולות ישראל בשטחים, אלא כאויבת המדינה והעם. כשערן סויסה פרסם בעמוד האינסטגרם שלו את הדיווח על הפוסט שהוסר ושאל את עוקביו "מה דעתכם?", הגולשים הגיבו בין השאר ב"היא חייבת אשפוז", "היא מסוכנת" ו"היא הבן לאדן הבא". ינון בן שושן, עורך וכתב ב"וואלה", הוסיף: "כל הכבוד. צריך לדווח עליה כל הזמן, בלי הפסקה, וכדאי שהתומכים הגדולים של ישראל ברחבי העולם יגנו אותה".
בלה חדיד, כמו פעילים פוליטיים רבים, נסחפת לקיצוניות ונוטה להצגה חד צדדית של אירועים פוליטיים. היא גם מתעלמת בשיטתיות ממעשי אלימות מהצד הפלסטיני, אבל כמה שלא תהפכו את חשבון האינסטגרם שלה, לא תמצאו בו התבטאויות אנטישמיות, קריאות לאלימות או שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל. ההתנגדות שהיא מייצרת גדולה מסך התבטאויותיה, ונדמה שהבעיה כאן היא של בורות כפולה: של חדיד במה שבאמת נעשה בישראל ובשטחים, אבל גם של הישראלים באותה מציאות שחדיד מוחה עליה.
איילה פנייבסקי, דוקטורנטית לתקשורת פוליטית באוניברסיטת קיימברידג' ועמיתת מחקר במולד, שעסקה בשנים האחרונות באופן שבו התקשורת בישראל מסקרת את הנעשה בשטחים, אומרת את זה חד וברור: אין לנו שמץ של מושג איפה אנחנו חיים.
ביקורת הביקורת
"הפער בין מה שמשודר מהשטחים בעולם לבין מה שרואים בתקשורת המיינסטרים בארץ הוא פשוט אדיר", אומרת פנייבסקי, ישראלית שמתגוררת באנגליה. "כשעיתונאים יודעים שהמחיר של דיווחים מסוימים הוא שטף של קללות או איומים ברצח, הם יטו שלא לחפש את האיומים. במקביל נכנסים יותר ויותר כלי תקשורת שמגויסים אידיאולוגית או פרסונלית למטרות מסוימות, וכך נוצרים בליינדספוטס, שטחים שלמים של דברים שקורים ושאף אחד לא מדווח עליהם. הישראלים כבר לא יודעים מה קורה בשטחים, אנשים אפילו לא ראו תמונות משם כבר עשור, וזה מטורף, כי אין נושא שמשפיע יותר על החיים שלנו".
זה נוגע לחיים משני עברי הקו הירוק. מה לגבי התדמית של ישראל בחו"ל?
"אנחנו לא מבינים מה קורה ביחסים של ישראל עם מדינות אחרות, ואז אנחנו נורא מופתעים כשמישהו מגנה אותנו או כועס עלינו. אנחנו כזה, 'על מה אתם מדברים בכלל? למה אתם כועסים עלינו? הרי לא עשינו כלום', ואז נעשה נורא קל למכור את הסיפור הזה שכולם אנטישמים. אם לא עשינו שום דבר ויוצאים עלינו, אז כנראה שבאמת נורא שונאים אותנו, וזה לא קורה רק ביחס לגורמים מבחוץ: אם יהודים מבקרים את ההתנהלות של צה"ל בשטחים, אז הם אוטו-אנטישמים. הרבה יותר נוח להתמודד עם המציאות ועם העובדות בשטח באופן הזה, כי מה לעשות, אם אתה אנטישמי אז אין מה לדבר איתך. דרך טובה לסגור ויכוח".
דיברת על תקשורת מגויסת, אבל יש גם תקשורת שמגויסת נגד ישראל.
"את אומרת לישראלים 'אל ג'זירה' והם שומעים 'חמאס'. נכון שזה כלי תקשורת מאוד ביקורתי כלפי ישראל, אבל צריך להבין שבעולם הוא נחשב למקצועי, מוערך ונצפה מאוד, אמין הרבה יותר מדובר צה"ל, למשל. זה שבישראל חושבים שאל ג'זירה זה 'אטבח אל יהוד', זה חלק מאותם פערים שיוצרים מגבלה בהבנה שלנו על למה העולם מתנהג אלינו כמו שהוא מתנהג. זה ממש באג בהבנה של העולם".
ומה קורה ברשתות החברתיות?
"עיתונאים מאוד חוששים לאבד את מעמדם לטובת הרשתות החברתיות. הם מבלים כמויות בלתי סבירות של זמן בטוויטר, ושם אתה עלול לקבל שם תפיסה לא מדויקת של דעת הקהל. טוויטר מפוצץ בטרולים, בבוטים ובאקטיביסטים פוליטיים מימין ומשמאל, הקולות הכי קיצוניים. אנשים חושבים שזה המקום שבו מושמע קולו של האזרח הפשוט, וזה בולשיט. יש שם אנשים עם כסף, כוח ומעמד מצד אחד, ואנשים מאוד מעורבים ומאוד קיצוניים מצד שני. האמצע לא זוכה לייצוג סביר".
ואיך פוסט לגיטימי של בלה חדיד יורד מהרשת?
"יש קמפיינים להורדה והשתקה של תכנים, ומי שיותר מאורגן עם צבא של פעילים יעשה עבודה יותר מוצלחת. בישראל זה לרוב הימין, אבל חשוב לזכור שלמרות הכוח של הסטטוסים והמלחמות על הפוסטים, בישראל מי שעדיין מכתיב במידה רבה את סדר היום זו תקשורת המיינסטרים. הבעיה היא שמעט הביצים שהיו שם קוצצו. היום אנשים שיגידו 'כיבוש' אלף פעם בשיחות רגילות לא יגידו את זה בשידור. שם מתחיל בניתוק".
היכן שפנייבסקי מזהה התקרנפות, יהודה יפרח רואה את ההפך הגמור – ולא בגזרה המצומצמת של התקשורת, אלא בלב מערכות השלטון. "ישראל היא מדינה אכולת ביקורת עצמית", הוא טוען. "מרוב רגישות לביקורת אנחנו אפילו לא מסוגלים ליישם את החוק כהלכה, וזה בדיוק הסיפור עם מספאר יטא, שהוא הרבה מעבר לסוגיה המשפטית. יש מחלוקת שקורעת את החברה הישראלית: האם שיבת ציון היא המשך של התנ"ך, או שהזכות שלנו מבוססת על זכות הפליט ובגלל שעלינו ב-48' אנחנו כובשים? המחלוקת הזו מייצרת סכסוכים שהופכים לדגלים והנושא של יהודה ושומרון סבוך ומורכב, אבל אני חושב שלא מדובר בחוסר יכולת לקבל ביקורת, אלא להפך. מרוב רגישות לביקורת אנחנו רואים פעם אחר פעם כיפוף של החוק על ידי שופטים ישראלים. מושגים משפטיים פשוטים מתעוותים לחלוטין כשמדובר ביהודה ושומרון, וזה מה שקרה גם בשטח אש 918. זה לא ביטוי של חוסר ביקורת עצמית, אלא של פאניקה".
דניאל בר-טל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית מהחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, חושב שהבעיה של ישראל אינה ביקורת עצמית מופרזת אלא תחושת קורבנות. "החל מכישלון תהליך אוסלו, האתוס השולט במדינה הוא שאנחנו העם הקורבני והצבא המוסרי. זו התפיסה שמאפיינת היום 85 אחוז מהציבור היהודי בישראל - אי אפשר לנהל משא ומתן עם פלסטין, אבל ידינו תמיד מושטת לשלום. כשאנחנו מציגים את עצמנו כקורבן, זה כמו שפוטין מצדיק את המלחמה באוקראינה בטענות על ג'נוסייד שרוצים לעשות לרוסים. לנו קרתה השואה, הערבים רוצים להשמיד אותנו. לתפיסתנו אנחנו חייבים לגייס בלי הפסקה לוחמים שיהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המולדת, ואיך עושים את זה? 'אנחנו קורבנות, אנחנו צודקים בדרכנו והערבים הם חיות ומחבלים'. כבר בגיל 4, כשילדים לומדים על חגי ישראל, הם לומדים שעם ישראל הוא קורבן נצחי".
אבל מה בין תחושת קורבנות לקטלוג של מתנגדי כיבוש כשונאי ישראל או כאנטישמים?
"אנחנו לא יכולים לקבל אשמה, כי אנחנו קורבנות וככה חינכו אותנו. גם כשיהודי בא ומספר על העוולות שלנו - הוא בוגד. 'שוברים שתיקה', 'בצלם', 'הקרן החדשה', אני - כולנו בוגדים. אם הוא מבחוץ, יגידו שהוא אנטישמי. אבל אני מבחינתי נאבק על מוסריותו של העם היהודי".
"השמאל חזק מאוד גם בתקשורת וגם בחו"ל, וזה מייצר המון נזק למדינת ישראל מצד אחד. מצד שני, אני שמח שאני חי במקום שבו חופש הביטוי פרוץ", משיב יפרח. "כל אחד יכול לטנף כמה שהוא רוצה, מבוסס או לא, אמת או לא. זה שהאמת לא מעניינת אנשים והכל בשירות האג'נדה - זה מצער, אלא שזה חלק מהדמוקרטיה. אבל אני כן חשוב שהשיח הציבורי צריך להיות מאוזן, ובעניין הסכסוך הוא לא מאוזן".
במה זה מתבטא?
"הפרסומים של בצלם, של האגודה לזכויות האזרח, של שוברים שתיקה - כולם מונעים מתחושה שאנחנו גזלנים, כובשים, שזו לא הארץ שלנו ושזו לא האדמה שלנו. הם לא חושבים שכאן בנינו את הקומה הלאומית והפכנו לעם, כל ההיסטוריה היהודית לא רלוונטית. הם מרגישים ניכור, מבחינתם הקו הירוק זה קו שבנפש. השאלה האמיתית פה היא מהי הזהות שלנו, כל השאר זה רק השלכות. אם הם לא היו מרגישים שאנחנו נמצאים פה על תנאי, בלי צידוק, הם לא היו משקיעים כל כך הרבה משאבים כדי להיאבק במדיניות של ישראל. הארגונים שפעם אחר פעם מייצגים פורעי חוק, עבריינים ופולשים - הם שותפים בעקיפין לתרבות שמזלזלת בחוק. אם באמת אכפת לך מהאנשים האלה, תסייע להם לכבד את החוק ולחיות חיים יצרניים. לא חיים שמבוססים על פלישה ועל גזל".
ללכת עד הסוף
הרשתות החברתיות מוצפות בתעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית. הן גם טובעות בפייק ניוז. הפוסט שבעקבותיו נכתבות המילים שלפניכם לא עונה לאף אחת מההגדרות, ומציף סיפור שהישראלים יכולים להתווכח עליו - אבל אין לי ספק שהם צריכים לשמוע עליו. למה הוא נבלע בתוך הסחף שמתויג "פייק"? גם זה נובע מההשטחה של השיח, מחוסר יכולת לשמוע את הצד השני, מהסימון האוטומטי של האחר כאויב. תהליכים שכבר שנים מכרסמים בחוסן של החברה הישראלית מבפנים, וכעת משפיעים עליה גם מבחוץ.
בבסיסו של התהליך נמצא מצב ה"לא לבלוע ולא להקיא" של הסכסוך עם הפלסטינים, והנה דבר אחד שהמרואיינים שלי מסכימים עליו: שם מצוי גם הפתרון. "אני חושב שישראל צריכה להחליט, ברמה המשפטית, מה היא עושה עם המקום הזה", אומר יפרח על שטחי איו"ש. "החלת הדין הישראלי שם תעשה טוב לכולם: זה ייתן דין הוגן, בהיר, עם כללי משחק ברורים, עם שקיפות ועם כל הערכים שמאפיינים מערכת משפטית במדינה דמוקרטית. כולם ייהנו מזה".
"אם תעברי בדיזינגוף ותשאלי אנשים מה המחיר שהחברה שלנו משלמת על הסכסוך - לרוב המוחלט לא יהיה מושג", מסכם בר-טל מנקודת מבטו. "אבל החברה שלנו משלמת בחיי אדם, בטראומות שאנשים עוברים, וזה עוד לפני המחיר הכלכלי. כשעמים מבינים שהם יצטרכו בעתיד לשלם יותר ממה שהם משלמים עכשיו - הם פותרים סכסוכים".