הייתי רוצה לדמות את מערכת היחסים עם הקבוצה שלי כיום לזוגיות רבת שנים עטופה ברגשות עמוקים כמתבקש מקשר מתחזק ונבנה, אך את היחסים בינינו כרגע כנראה שלא יציל גם אחרון המטפלים הזוגיים.
אז כן, קצת נמאס לי. מאסתי בבינוניות המקצועית, בהתנהלות שמאחורי הקלעים, בהתמסחרות המשתלטת על המועדון. מצאתי עצמי הולכת למשחק פחות משום שבוערת בי האהבה לקבוצה ויותר בגלל שאני פשוט עובדת ברדיוס של 100 מטר מההיכל וכבר יש לי כרטיס ביד.
מאסתי בקבוצה שפעם הייתי גאה לאהוד, שהיוותה מקור להזדהות עבורי עם כל מה שהיא מייצגת. הייתי רוצה לומר שבדרך כלל אני חווה כעס או עצבים אחרי עוד הפסד בית צורם על חודה של נקודה או על עוד איבוד כדור צפוי של קיינר מדלי, אך לאחרונה אפילו תחושות אלו ממאנות להגיע שכן מה לעשות, הפכתי אדישה, שלא לומר אפאטית.
מכינה עוגיות בזמן משחקי חוץ
אני מגיעה למגרש ללא ציפיות נוכח המצב, ולכן יוצאת נטולת אכזבות. כן, הגעתי לשפל הזוגיות, אני נטולת רגשות. כן ראוי לציין שמעולם לא ברחתי מההיכל לפני תום המשחק כמו האדישים הוותיקים יותר, כבוד לשחקנים הוא כנראה הדבר היחידי שעוד נשאר בי.
אולי זו תחלופת השחקנים הגבוהה בשנים האחרונות שמונעת ממני להיקשר אליהם, שמא הם יחפצו פתאום בשכר גבוה יותר של קבוצה קיקיונית מרוסיה ויפגעו באמון שלי. אולי זו בכלל ההתנהלות מצד הנהלת הקבוצה שגורמת לי להרגיש שלא משקיעים בה ודרכה בי, כפי שאני השקעתי את מיטב כספי (שלא לומר שכר דירה חודשי מלא) במנוי עם מחיר לא הגיוני.
מה שבטוח, משהו חורק ביחסים ביני לבין הקבוצה, ואלו ממש לא הנעליים של השחקנים ששורפות את הפרקט בלהט של טירוף. אם פעם הייתי נצמדת לטלוויזיה לצפייה בכל משחק חוץ, היום אני מוצאת עצמי מכינה עוגיות לשבת כשברקע שוב עולה מורן רוט למגרש על תקן המושיע באקט של ייאוש כי שום דבר כבר לא הולך.
הפסדים צורמים במהלך העונה הם חוויה מתסכלת עבור כל קבוצה, אך איבוד עניין של האוהדים הוא אולי ההפסד הכואב ביותר שהיא יכולה לחוות על בשרה. סביר להניח שמכוח ההרגל בסוף העונה, כשמכבי תכניס למדיח התארים שלה עוד צלחת אליפות ותצא לפגרת קיץ, אתגעגע ואתרפק על הרגעים בהם היא תפסה חלק נכבד מסדר היום שלי. אבל בינתיים, אמשיך לפקוד את ההיכל כרגיל כבכל יום חמישי, כי כמו בכל מערכת יחסים, צריך לפעמים לעבור משבר כדי לצאת מחוזקים.