רוני אלשיך הוא כנראה לא המפכ"ל הכי טוב בהיסטוריה. הקדנציה שלו משובצת במחדלים, החלטות בעייתיות, מינויים תמוהים וסדר עדיפויות שנשען על שיקולי יח"צ. כנראה שגם כישורי ההתנסחות שלו לא מבריקים, אם לשפוט על פי הנאום האומלל שהצית את שערוריית האתיופים אתמול, ובו חזר המפכ"ל שוב ושוב על מילת הנפץ "טבעי", שפוצצה לכולם את הווריד במצח. "לא טבעי שמפכ"ל המשטרה ישלים עם עיוות השופט אנשים מראש לפי מוצאם", הזדרזה ציפי לבני מהמחנה הציוני להכריז בפייסבוק שלה. צודקת.
רק שאלשיך בכלל לא "השלים עם העיוות". להיפך: הציטוט המלא שלו היה "שיטור היתר הוא טבעי - והוא בעייתי", והוא אף הבהיר ש"אנחנו עובדים על תכנית מאוד הדוקה יחד עם מנהיגים בתוך הקהילה שתפקידה לצמצם את שיטור היתר". כלומר, אלשיך דיבר על הבעייתיות של שיטת הפרופיילינג, שמקורה בשילוב של סטטיסטיקות ודעות קדומות, ועל הדרכים לפתרון הבעיה הזאת. הבחירה במילה "טבעי" אולי לא נכונה, וגם לא ההכללה הגסה של "כל המחקרים", אבל מהות הנאום רחוקה מאוד מהכותרות הבוטות שנערכו מתוכו, או מהטענה שהוא "משלים עם עיוות".
קריאה מהירה
בין אם אתם תומכים באלשיך או חושבים שהוא האסון הכי גדול של מדינת ישראל, בין אם אתם מאמינים לו שאכן יצמצם את שיטור היתר או שזה עוד קשקוש יחצ"ני שמכבס את המונח "אלימות שוטרים", קשה שלא להרגיש שרבים מאתנו נפלו שוב למלכודת התגובה האוטומטית. זו מלכודת שבולעת מגיבים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובעידן האמ;לק והקליקבייטים היא הולכת ומתרחבת: כלי התקשורת חותכים כותרת סנסציונית מתוך נאום מורכב; הקוראים מרפרפים עליה בפיד בפייסבוק, לפעמים אפילו בלי לקרוא את הכתבה עצמה, ומגבשים את העמדה שלהם מתוך מילות מפתח עיקריות. המפכ"ל אמר משהו על מהגרים + פשיעה + טבעי? כנראה זו הייתה אמירה גזענית. נפתלי בנט אמר משהו על ערבים + גניבות רכב? כנראה הוא קרא לכל הערבים פושעים. הצל + שמאל + איידס = הסתה מימין. תסריטאית + אסף הראל + ביבי + היטלר = הסתה משמאל. אין ניואנסים, אין קונטקסט, אין הקשבה. והקריאה האוטומטית הזאת באה מימין ומשמאל גם יחד: מספיק שנראה בכתבה את מילות המפתח שמתאימות למחנה שלנו, וכבר נחבר מהן את הסיפור שמתאים לנו ויוכיח שוב שאנחנו צודקים. רק נקווה שהמציאות לא תפריע לנו באמצע כתיבת הטוקבק הזועם.
זה מתחיל בכותרות. כלי התקשורת משטיחים אמירות מורכבות – לפעמים בזדון, לפעמים משיקולי רייטינג לא-תאמינו-מה-המפכ"ל-אמר, ולפעמים סתם כי יש הגבלת תווים בכותרת. זה ממשיך עם חוסר הסבלנות של הקוראים: אנחנו קוראים רק כותרות, רואים "see more" ומדלגים כי הבנו את הרעיון נקסט, אפשר תקציר, אמלק חפרת. אז התקשורת לועסת בשבילנו את המציאות ויורקת גרסה מוקטנת ורטובה יותר, קלה לעיכול, שאותה אנחנו מקטלגים לתיקיית הדעות המתאימה. וכך, בתוך מלחמות הקליקבייט, אנחנו הולכים ומאבדים את כישורי הקריאה המעמיקה שלנו.
דבר העורך
גם אני חוטאת מדי פעם, כמו כולם, באוטומטיות מחשבתית. גם אני מדלגת על פסקאות ומחברת כותרות. קשה להיגמל מזה. אבל את תוצאות השטחת המציאות חוויתי לאחרונה על בשרי. לפני כשנה, אולי אתם זוכרים, כתבתי פוסט בפייסבוק על התנהגות לא ראויה של מישהו שהכרתי שהפך לחבר כנסת. הדגשתי בפוסט שאני לא קורבן ושזה כנראה לא פשע, אבל אני כן חושבת שהציבור צריך לדעת במי הוא בוחר ולהחליט אם מתאים לו פוליטיקאי כזה. מכל הנאום הזהיר והמתלבט הזה רקחו הכותרות של אתרי התקשורת משפט אחד מסולף: עיתונאית מאשימה חבר כנסת בהטרדה מינית.
בבת אחת הפך כל הדיון המורכב על התנהגות נאותה, יחסים בין עובדים וציפיות ערכיות מאנשי ציבור לאנקדוטה פלילית שבסופה רק שתי אפשרויות: אשם או לא אשם. כך, כשהמשטרה החליטה שאין כאן היבט פלילי, נותרנו עם האפשרות היחידה: לא אשם. מה מבין קורא הכותרות המרפרף? שכנראה לא היה ולא נברא. כל הדיון על הציפיות והערכים נקבר. התקשורת בראה לעצמה סיפור פלילי, ואז הפריכה אותו, והמפסידה, כרגיל, היא המציאות, ששוב התבזבזה על סנסציה.
העולם הוא מקום מורכב. הוא לא נדחס בדרך כלל לשורה וחצי של כותרת, ולפעמים אפילו לא לאייטם של אלף מילה. התפקיד של אנשי התקשורת הוא לערוך את העולם הזה, ולקוראים – לזכור שיש מי שעורך אותו. לזכור שלעורך הזה יש שיקולים – אידיאולוגיים, כלכליים, ואפילו סתם טכניים – ושהמציאות עברה דרכו לפני שהגיעה אליכם. לזכור שהמציאות נפרשת לאורך ולרוחב ולעומק, ושאנחנו רואים אותה רק דרך חור מנעול. לא תמיד נראה יותר מזה, אבל לפחות נדע להטיל ספק. לפעמים לא נדע לעולם את האמת המלאה, אבל לפעמים מספיק שנלחץ על "see more". היא שם, שש שורות מתחת, לא חבל?