מאין הרעיון לכל מיזם אנחנו - שידוכים בין הומואים ללסביות הזה התחיל? האמת, קצת קשה לי להיזכר. כל כך הרבה עבר מאז, שהכול נראה מעורפל ומעורבב. ובכל זאת אנסה.
למעלה מעשר שנים אני עוסק בליווי נערים ומתבגרים בעלי נטייה הומוסקסואלית. האמת, אני לא אוהב את הביטוי הזה, אז המצאתי לי ביטוי משלי, בראשי תיבות: מפ"מניק, מלשון מפ"ם – משיכה מינית פנים מגדרית. זה התחיל מתלמידים שפנו אליי, נבוכים ומבולבלים, פגועים ורמוסים מן היחס שהוענק להם ע"י מחנכים ורבנים מסוימים, שבעיקר מתוך בורות, הגיבו בצורה לא נכונה לפנייתם.
עם הזמן, התמקדתי בשלושה תחומים: סיוע ראשוני מבחינה אישית – לתת לאדם את התחושה שהוא בסדר, תקין, נורמלי, אהוב וטוב, ושיש לו תקווה בהמשך; ליווי בכיוון טיפולי – האם לטפל, במה לטפל, איך, אצל מי וכדומה, כדי לעזור לבחור להגיע למקום הנכון ושלא להתבלבל ביער ולפגוש בטעות את הזאב במקום את סבתא; והתמודדות רוחנית-הלכתית עם השאלות הרבות שעולות במשך הזמן, מתוך הטיפול ובכלל מתוך ההתמודדות.
עם הזמן, למדתי להכיר בכך שככל הנראה (לעולם לא נדע בוודאות, אבל כך מסתבר) יש כאלה שלא ישתנו, כי הם לא יכולים, לא רוצים, או כי מסוכן להם מדי לנסות ולהשתנות. ואז שאלתי את עצמי – מה יהיה איתם? נגזר עליהם להיתקע בתוך מציאות חייהם המורכבת, בלי יכולת לממש הרבה מרצונותיהם? זה פשוט נורא! המחשבה הזו אכלה אותי, וכשמשהו אוכל אותי, אני מתחיל לחשוב באופן יצירתי על פתרון.
פתרון מלא לא מצאתי, לא אז ולא עד היום, אבל לפחות התחלתי לפרק את הבעיה לגורמים, מתוך ניסיון לתת מענה חלקי למה שאפשר. חלק גדול מן הקושי שלהם נובע מכך שהם לא מסוגלים להקים משפחה, לזכות בהכרה החברתית המתלווה לכך, ובעיקר – לממש את חובתם ורצונם בהורות. אם כך, מדוע שלא להפגיש בין בני זוג, הוא מפ"מניק והיא מפ"מניקית, שאינם מצפים זה מזה לאהבה, לפחות לא במובן הרגיל, לעודד אותם להקים בית משותף, לזכות בפרי בטן, ולקבל את מה שהמצב הזה יכול לתת להם?
באמת, למה לא?
בהתחלה הרעיון היה נשמע לי באמת משוגע. פניתי לייעוץ. ראשית עם רבותיי, ולאחר מכן עם עוד מחנכים, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש למיניהם, ועם סתם יהודים חכמים. כולם הרימו גבה בהתחלה, אבל אחרי מחשבה שנייה אמרו – למה לא? ניסינו לחשוב באמת למה לא. כמה סיבות עמדו לפנינו, והתמודדנו עמן אחת לאחת. שאלות הלכתיות, מוסריות, פסיכולוגיות, חינוכיות, משפחתיות ועוד עלו, ונראה היה לי אז, והאמת שעד היום, שלרובן ניתן לתת מענה טוב וסביר.
כיוון שלא הכרתי בכלל מפ"מניקיות, בשל העובדה שכל הפונים אליי היו גברים, יצרתי קשר עם מטפלת העוסקת בתחום, והצעתי לה לשתף פעולה. היא נענתה בשמחה, גם אם בהיסוס קל. שלושה גברים עמדו על הפרק, וביחד הצלחנו למצוא לאחד מהם מישהי שהתאימה להעדפותיו.
אל תדאגו – זה לא הלך. מה זה לא הלך – זה התפוצץ בקול תרועה רמה מיד בסוף הפגישה הראשונה. כמעט התייאשתי, עד שהבנתי שפשוט לא הכנו אותם מספיק. ניסינו שוב, עם זוג אחר, והפעם הכיוון היה לגמרי אחר. זה זרם ממש כמו נחל חלק, ותהליך בנית הזוגיות שלהם התקדם, כולל עליות וירידות, כמו כל זוג. הם נעזרו בייעוץ מקצועי, של מטפל משפחתי מנוסה, דווקא לא שומר תורה ומצוות, שאף על פי כן הצליח להבין את עולמם היטב, וליווה אותם צעד אחר צעד. אחרי כמה חודשים של תהיות וגישושים, הם הודיעו לנו על החלטתם להתחתן.
האמת, הייתי בשוק. לא האמנתי בעצמי שזה יכול ללכת. אבל כן, זה הלך. הם התחתנו לאחר זמן מה, והם ממשיכים בליווי, שלי ושל עוד גורמים, תוך הכנה לחתונה מותאמת למצבם, והיום, אחרי מספר שנות נישואין, הם ממש מרוצים מן המצב. יש להם שני ילדים, הם מגדלים אותם בשמחה ואושר, ולשמחתי, לא ניתן לראות על הילדים שום הבדל.
מתגרשים, אבל פחות
רק אחרי שנתיים, כאשר נוכחתי לראות שהקשר שורד היטב, ניגשתי להמשך השידוכים. עד היום נישאו כבר למעלה משנים עשר זוגות. האם זה מוצלח? תלוי את מי תשאלו. ארגוני גאווה למיניהם, שלא מבינים את צרכיו של המפ"מניק הדתי, יתנגדו בתוקף ויאשימונו בעוולות החמורות ביותר. אז שיאשימו. אני מסתכל בסיפוק רב על הזוגות ועל ילדיהם, ומתמלא באושר.
נכון, זוג אחד התגרש תקופה לא ארוכה אחרי החתונה. אבל זה היה סיפור אבוד מראש. מיד אחרי ההצעה התחרטתי. אבל אחד משנים עשר זוגות זה הרבה פחות מאחוז הגירושים בציבור בכלל!
הרבה סיפורים מגניבים מלווים אותי מאז תחילת התהליך. כל זוג הוא סיפור בפני עצמו, ולעולם לא משעמם. אבל כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים (ע"ר) ואנוכי באנו ליצור יחד משהו חדש – זוגיות שבאה להשלים חסרים, לבנות תא משפחתי מסוג אחר, הנותן מענה לצורך מאוד ייחודי. וזה מה שההשגחה האלוקית, כך אני מאמין, הועידה לנו.
הרב ארלה הראל הוא מגשר מוסמך, ר"מ בישיבת אלון מורה, לשעבר ראש ישיבת שילה