התחתנתי בגיל 23, הקריירה של בעלי התחילה בדיוק להתפתח, אני עוד לא ידעתי מה, איך וכיצד אני רוצה לממש את עצמי. אז ויתרתי. נתתי לו רוח גבית ונשארתי מאחור. ובכל יום הייתי קמה עם השאלות המציקות האלה: מה איתי? איפה אני בתוך החיים האלה? מה קורה כאן? איך נשאבתי לתוך הכלום השטחי והמשמים הזה? אני?
אני הייתי ההבטחה. זאת שכותבת הכי טוב, זאת שיש לה מה לומר על כל דבר, המדופלמת, זאת שיודעת. חדה כתער. והחוד הלך והתקהה. השנים עוברות. יש איזה דוק של דכאון סמוי מן העין אבל אני חשה אותו בגוף. משמינה בכל שנה קצת. המתוקים מקהים את התחושות. אני לא נהנית מכלום. לא מחופשות. לא מסקס. לא מרוח הים. לא מנוף השקיעה המרהיב של סוף הקיץ.
אני זוכרת יום אחד מייאש במיוחד שבו חזרתי מהגן של הבן שלי, השעה הייתה 8:45 בבוקר ואמרתי לעצמי: כוכי, זה היה השיא של היום שלך. מעבר לזה מה כבר יקרה? איך יעברו הימים?
הפכתי להיות "האשה בנמנמת". חיה ליד החיים. רוב הזמן על אוטומט. הכל מרגיז אותי. אני כבויה. "מה את רוצה?", הייתי שואלת את עצמי לעיתים וחברותי שואלות אותי, "יש לך הכל!". ואני הייתי עומדת שם ובוהה בהן כמו ילדה בת 5 שלא יודעת מה רוצים ממנה. נכון. יש לי הכל. מה לא בסדר?
ולא ידעתי אז לומר, לא לעצמי ולא לחיים, "תתעוררי. אין לך את עצמך". ואז זה קורה. ביתי התפרק במפתיע, כמו צונאמי שמסתער על עיר נמל. אני חשה שהוא מתרחק. מסתכל בי ולא רואה אותי. בתי הצעירה רק נולדה, עדיין יונקת. לא עובר זמן רב והוא מכונס בתוך עצמו. לא רואה אותי ממטר. לא מביט בתינוקת החדשה שצמודה אליי כל העת.
"החיים שאני חי הם לא החיים שאני רוצה לחיות", הוא אומר, "מה שהתאים פעם לא מתאים עכשיו". איך זה יכול להיות? אני אחוזת תימהון ובהלה. הרי אני העצובה! אתה השמח. האופטימי. המוגשם! יש לי נטייה לתפוש לאט דברים קשים. אני מתנגדת להם. "מי אתה ומה לעזאזל עשית עם הבעל שלי?" אני רוצה לומר לו בכל פעם מחדש. "תחזיר לי אותו!". איזה פחד. הגוף אותו גוף אבל מולי עומד אדם אחר.
בתוך זמן קצר מתחילה לחלחל ההכרה שזה היה מהלך משנה חיים, חד צדדי ואין לי שום דרך לשלוט בו. כאן מתחיל המסע לחיפוש עצמי. השלב הראשון: טיפול בתחושות הגוף ובחוסר השקט. יש תזזיתיות שמקורה בפחד עמוק: בחילות, מתח בכתפיים, עיניים מתרוצצות, הליכה ממקום למקום, דברים נופלים לי. אפס סבלנות. נשימה כבדה. נדודי שינה. חלומות ביעותים. זיעה קרה.
מחשבות, מחשבות, מחשבות, שיחות עם עצמי: אני שואלת, אני עונה, אני שואלת, אני עונה.
להסתכל לנמר בעיניים
התשובה במצבי פרידה טראומטיים נמצאת בתוכנו ולכן אין טעם לחפש אותה בחוץ. אין כאן ספר כללים, יש תהליך ודרך אינדיבידואלית לעבור עם עצמך ויש הזדמנות ענקית לצמיחה. בזמן אמת, רוב האנשים אינם רואים את ההזדמנות. אבל היא שם כל העת. המסע שלך יתחיל ברגע ספציפי שבו מתרחשת התעוררות.
אתה מבין שקורה משהו, שהיה כאן מהלך משנה חיים. אתה מתחיל לחפש מקורות תמיכה וכלי עבודה שיעזרו לך להכיר את עצמך יותר לעומק ברגעי השבר, לזהות את הכוחות שלך ואת הרצונות שלך. השטיח נשמט מתחת לרגליך ואתה מחפש אחיזה. כשתמצא אותה תהיה חזק ובטוח יותר, חופשי וישר יותר עם עצמך.
כאשר מגיע אליי לקוח חדש כשהוא בתוך החוויה הזאת, המטרה הראשונית שלי היא לקרקע אותו. להחזיר אותו לכאן ועכשיו. לחבר אותו למציאות. לחזק אותו במקום שבו הוא נמצא. להכיר בקושי שלו אבל לא להזדהות איתו. להיות עבורו מרחב חומל ובטוח למצוא את עצמו מחדש.
אני יודעת שזה יכול להישמע אמורפי וקלישאתי אבל זאת הדרך. להסתכל לנמר בעיניים. זה מה שקרה. מי אתה רוצה להיות לגבי זה? מה אתה רוצה? מה הכוונות שלך? מה הערכים שלך? מה החזון שלך?
ריסטארט. מחשב מסלול חדש.
כוכי הדר אוזן היא מאמנת ומנטורית לטרנספורמציה בחיים ובעסקים