אחד הדברים הכי דוחים שקיימים זה לשבת בבית קפה, להזמין סלט או סנדוויץ' ולאכול תחת עננת עשן מגעילה וסמיכה שעולה מהשולחן ליד. חוש הטעם מתקלקל, הריח הוא בלתי נסבל ולפעמים הסירחון נדבק בבגדים ופשוט לא עוזב. וזה בלי להתייחס לבריאות.
פעם אהבתי לצאת לברים. היום אני נאלץ להדיר את רגליי, כי ברוב הברים מעשנים. שלא לדבר על מסיבות ענק במועדונים, אנשים רוקדים ומעשנים. המקום מסריח והבגדים מריחים כמו מאפרה מטונפת. תחשבו מה קורה לכם בריאות ובגוף במקומות סגורים. זה בניגוד לחוק, זה לא בריא, זה מסריח ואף אחד לא עושה עם זה כלום.
אז זה שעישון לא בריא כולנו יודעים. זה שממשיכים לעשן במרחב הציבורי במקומות אסורים – זה דבר שחייב להיפסק. מה שמפתיע זה שרוב המעשנים שדיברתי איתם בעניין מסכימים איתי. גם להם יהיה נוח אם במקומות סגורים לא יעשנו. הם מוכנים לצאת החוצה ולחזור פנימה וליהנות מהאוויר הצח בבר או במועדון.
הייתי מעשן פעם. אני זוכר עד היום את התלות הנוראית הזו בניקוטין. איך אתה פשוט חייב להדליק סיגריה או שיתמוטט העולם, עם הקפה, אחרי האוכל. כל מיני הרגלים מטופשים, שכיום, 15 שנה אחרי, נראים לי לא הגיוניים. הייתי טס לארצות הברית רק בטיסות קונקשן כדי שאוכל לעשן, הייתי מסרב ללכת למסעדות ללא מקומות עישון, והייתי חייב ללכת לישון בידיעה שיש בבית קופסת סיגריות, אם במקרה אתעורר באמצע הלילה. מדהים.
יום אחד נמאס לי. נמאס לי מהריח, מהסכנה הידועה, מהמחלות העתידיות ובעיקר מהתלות. הרגיז אותי שיש כוח חזק ממני שמחייב אותי ב-11 בלילה לרוץ לקנות סיגריות כי נשארו רק שתיים בקופסה. לקח לי חצי שנה ושני ניסיונות והצלחתי לצאת מההתמכרות בעזרת כדורים נהדרים שנקראו זייבן. המזל שלי הוא שההתנתקות הייתה כה חדה, שבניגוד לאחרים, שלעיתים ריח העשן גורם להם להתגעגע, לי זה די עושה בחילה.
כל זה לא הופך אותי לקיצוני בעניין. אני אמנם מביט משתאה בכל מעשן שמכניס מיוזמתו את הרעל הזה לריאות, אבל אני גם זוכר אותי עושה את זה פעם. אז כל עוד אין חוק מדינה גורף נגד עישון, שיעשנו מי שרוצים – אבל לא עליי.
לא מזמן הייתי בבית קפה תל אביבי מוכר ומצליח - ״נחמה וחצי״ מול הבימה, מקום שהאלכוהול והיין בו זולים נורא, האוכל סביר והמיקום נהדר. אבל כל בית הקפה הוא איזור עישון אחד ענק. נכון שבמרפסת יש כמה שולחנות ללא עישון מצד שמאל, אבל חלק גדול מהמרפסת הוא איזור עישון והכי נורא כל החלק הפנימי אפוף עשן. אז תגידו – שב בחוץ ותשתוק. אז דבר ראשון חייבים לעבור בסירחון כדי ללכת לשירותים שממוקמים בפנים. אפילו כדי לרחוץ ידיים לפני האוכל, אתה עובר בעננת עשן. ושנית – יש חוק ברור מאד. אין מצב ש-80% מהשטח יהיה איזור עישון. מותר לעשות איזור עישון קטן שמנותק לחלוטין משאר השטחים, כדי שהעשן לא יפריע. זה החוק.
״נחמה וחצי״ לא לבד. רוב בתי הקפה יאפשרו עישון חופשי במרפסת בחוץ, בניגוד לחוק. ומי שנפגע זה הרוב הדומם. כי לפי כל הסטטיסטיקות 70% לא מעשנים. ועישון פסיבי, כידוע, מסוכן.
אני זוכר שביקרתי באנגליה ובאירלנד ימים ספורים אחרי שעבר שם החוק נגד עישון. האירים וגם האנגלים ידועים כעם מעשן, בטח עם הבירה אחרי יום עבודה מפרך. והחוק שם לא מאפשר שום הנחות. אסור לעשן בתוך הבר. אין פינות עישון ואין כלום. רוצים לעשן – צאו החוצה. אני זוכר את ההפתעה שלי – בכל הברים שביקרתי לא היה עשן. וכך הרגל לא בריא של מאות שנים הופסק. מי שרצה לעשן יצא החוצה לשלג ולקור. בפנים האוויר היה נקי.
אז מה קורה אצלנו? האם באמת צריך להסביר? מדינה נטולת אכיפה, שנהגים נוסעים כמו משוגעים בכבישים, מסמסים ונוהגים, עוקפים על פס לבן ונוסעים באין כניסה - אז למה שיישמעו לחוקי העישון? אתמול ראיתי שוטר נוהג ומסמס בניידת שלו. שלשום ליד הבית שלי גבר מבוגר בג׳יפ נסע באין כניסה. חשבתי שהוא התבלבל וסימנתי לו. הוא פתח את החלון ואמר: כן, שמענו אותך, עוף מפה.
הפתרון האישי שלי לבעיית העישון הוא פשוט לא ללכת למקומות שמאפשרים למעשנים לפגוע בלא מעשנים. לא ללכת לברים, בתי קפה ומסעדות שמעודדים סרטן. זה היה קשה לראות בבית הקפה ליד הבימה עגלת תינוקות ובשולחן ליד מאפרה גדושת סיגריות. אני לא הייתי מביא את התינוק שלי לשם.
אבל מעבר לחרם, איפה הפקחים? בתל אביב, העירייה אמורה לאכוף את החוקים האלה. חנייה הם אוכפים במקצועיות יתר. עישון משום מה, פחות נראה להם אטרקטיבי. אולי הקנס נמוך מדי, מי יודע. בכל מקרה זה לא ירפה את ידי. אני אתקשר 106 מכל מקום מפר חוק. אני אנדנד לבעלי המקום, וגם אפסיק ללכת אליו. מציע לכם לנהוג אותו דבר.