מחאת תנועות הנוער אינה מחאה פריבילגית על הזכות לבלות עם חברים, וזו לא עוד מסיבת סיום שתיגמר בהדבקה המונית. בשבט שלי, שבט החורש בתל אביב, היו עד כה שני נערים שנדבקו בקורונה והם נדבקו כי הלכו לחתונה ויצאו לבר, כלומר כי לא נשמעו להנחיות. זה לא היה קורה להם בשבט, שבו שומרים על כל הכללים. כשאני רואה אלפי אנשים מטיילים בנמל תל אביב בשעה שהשבט נותר דומם, אני לא מבין את ההיגיון, הרי עקבנו אחרי ההנחיות, עשינו את המצופה מאיתנו, ועדיין החליטו שדווקא הפעילות של הצופים היא זו שיש לאסור.
תנועת הצופים היא יותר מהכל מקום שבו אלפי בני נוער מקבלים חינוך בלתי פורמלי. לדעתי החניכים מקבלים בשבט יותר ממה שהם מקבלים בבית הספר עצמו. בצופים מלמדים מה זה להיות בן אדם בוגר, להיות אדם אחראי בחברה, מלמדים על חרם ועל החיים עצמם. כשאני לובש את החאקי אני מרגיש שאני הולך לעבודה - ואני בטוח שעוד הרבה נערים יגידו אותו דבר. יש פה חבר'ה בני 15 עד 18 שהם מחנכים של ממש, כי מקשיבים להם. בשיעורי חינוך תלמידים לא מקשיבים, אבל בפעולות בצופים כולם מקשיבים ולומדים ולוקחים את זה הלאה. את כל זה אנחנו לא יכולים לעשות בזום, למרות שניסינו בגל הראשון. אנחנו הדור הכי טכנולוגי בעולם אבל בסופו של דבר אנחנו יושבים עם ילדים בכיתות ד' עד ט' ופשוט מחנכים. ואת זה צריך לעשות פנים מול פנים.
אני אישית ביקרתי עשרות ניצולי שואה והעמסתי מאות קילוגרמים של אוכל בזמן הסגר. אנשים שוכחים את התפקיד החינוכי שלנו כשהם מחליטים שהפעילות שלנו רק מסכנת אותנו
אנשים שחושבים שסגירה של תנועות הנוער לא תגרום נזק, לא מבינים שתנועת נוער זה לא חוג, זו דרך חיים. זה לא משנה אם אלה מחנות העולים, או כנפיים של קרמבו או בני עקיבא. מנקודת המבט שלי, בלי הנהגת תל אביב, העיר הזאת הייתה במקום שונה, וזה ודאי כך גם בערים אחרות. גם בשעה שלא יכולנו לקיים פעילויות בשבט, הלכנו לחלק אוכל ומסכות לאנשים בסגר. אני אישית ביקרתי עשרות ניצולי שואה והעמסתי מאות קילוגרמים של אוכל בזמן הסגר. אנשים שוכחים את התפקיד החינוכי שלנו כשהם מחליטים שהפעילות שלנו רק מסכנת אותנו.
בנוסף, הפסקת פעילות הצופים בשלב זה של השנה תגרום לכך שנאבד חניכים. הבלבול בהנחיות כבר משגע את אותם, ואין ספק שבשנה הבאה יגיעו פחות מהם. בתור מי שהחניכים הם כמו ילדים עבורו, קשה לי לחשוב שההשלכות יהיו גם בעתיד. כל השבוע האחרון אני לא מפסיק לקבל שיחות מחניכים, חלקם בוכים ואומרים שהם לא מאמינים שתהליך שלם נחרב ברגע. הם הרוסים מזה. החניכים רוצים להמשיך את הפעילויות שנה הבאה ובשלב זה הם לא יודעים תהיה פעילות בכלל.
לצד הפגיעה בחניכים הצעירים, השכבה שלנו – אלה שזה החודש האחרון שלהם בתנועה לפני שהם ממשיכים הלאה לשנת שירות או לגיוס – נפגעת בצורה שלא ניתן יהיה לתקן. אני ביליתי תשע שנים מחיי בצופים, פרחתי פה וכל האנשים החשובים לי נמצאים פה. תקופת הסיום היא תקופה שלא תחזור. בגלל הקורונה, לא טסתי לפולין, לא טסתי לחו"ל עם חברים או עם בת הזוג שלי, ועכשיו גם לא אזכה למפקד שמיניסטים. אני מרגיש שגונבים מאיתנו את הסוף המושלם, את האירוע המרגש הזה, שאנשים זוכרים אותו גם עשרות שנים אחרי.
אז מה אנחנו רוצים? רק לחזור לפעול בקפסולות, שעדיין מאפשרות לנו לעשות פעילויות ולהעביר חומר. רק הכרה בכך שיש פעילויות של שכבת י"ב שאפשר לקיים תחת הנחיות הקורונה – ושביטול שלהן מונע מהגלגל להמשיך לנוע קדימה. אנחנו רוצים להתקדם בחיינו, לחשוב על שנה הבאה, אבל הדבר היחיד שאנחנו עסוקים בו זה חוסר האפשרות לקיים פעילויות.