זה עשור ויותר ששקיפות היא מטבע חזק בשוק הביטויים הציבוריים והפוליטיים, בישראל ובעולם. אין כמעט פוליטיקאי שלא יישא נאום נלהב בעד שקיפות, עם או בלי קשר לעמדתו האמיתית. אין כמעט נבחר ציבור שלא יתגאה ברפורמות השקיפות שהוא מוביל, עם או בלי קשר למציאות בשטח. בעולם מילות הבאזז, המילה "שקיפות" מוכיחה שרידות יוצאת דופן וגם יכולת לא רעה לתרגם עצמה למעשים ולמדיניות.
כמו כל מניה לוהטת, גם למניית השקיפות נמצאים קונים רבים. הטייקונים הפוליטיים שביניהם גם לוטשים עיניהם לרגע בו יוכלו לבצע עליה השתלטות עוינת. כדרכן של השתלטויות כאלה, המבקשים להשתלט לא מעוניינים בדרך כלל בטובת החברה עליה הם משתלטים, אלא בקידום אינטרסים אחרים לגמרי. לפעמים הם רוצים להסיר איום על עסקיהם האחרים. לפעמים הם רוצים לעקר את החברה מפעילותה הנוכחית אבל לנצל את תהילתה לקידום פעילות אחרת שלהם.
רעיון השקיפות סובל בחודשים האחרונים מנסיונות השתלטות כאלה מצד מי שאין להם שום עניין בשקיפות אלא כקרדום לחפור בו את הפוליטיקה שלהם. שרת המשפטים איילת שקד, חבר הכנסת יואב קיש ודומיהם טוענים שיש צורך ביותר שקיפות כדי להילחם בבעיה שהם המציאו ואינה קיימת בשטח. כאן כבר מדובר בניצול לרעה של רעיון השקיפות כדי להשיג דבר אחר לגמרי; השניים יודעים שהמידע על פעילות ארגוני זכויות האדם והתורמים להם זמין ברשת לכל דורש, אבל כל שמעניין אותם הוא ליצור מראית עין של ויכוח על שקיפות כדי להשתמש בהילה של המושג ולהסית את הציבור כנגד הארגונים שהם סימנו כיעד לחיסול ציבורי. איך אני יודע? כי דווקא במקומות בהם המידע חסוי – במימון הזר לעמותות הקרובות אליהם אידאולוגיות – הם נמנעים מלטפל.
החיסיון הרחב שארגוני ימין כמו "אם תרצו" ו"אלעד" מבקשים (ומקבלים) מרשם העמותות אינו מטריד את שקד וקיש. אם שקיפות הייתה בראש מעייניהם, יש להניח שהם היו ממקדים את מאמציהם בעמותות אלה, המקבלות מחו"ל עשרות מיליוני שקלים, ומסירים מהן את החיסיון. הם לא היו משקיעים את זמנם היקר בעמותות שמציגות את המידע לציבור הרחב באתריהן ובאתר רשם העמותות.
במשך שני עשורים הצליח הרעיון של קידום השקיפות להיות מטרה מוסכמת וחוצת מחנות פוליטיים בישראל. את חוק חופש המידע קידמו בכנסת יחדיו דדי צוקר ממרצ ויצחק לוי מהמפד"ל. מהצד של הממשלה הניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת שר המשפטים דוד ליבאי מהעבודה, ושר המשפטים צחי הנגבי מהליכוד היה זה שהביא אותה לגמר חקיקה. מהלכי שקיפות חשובים נוספים קודמו בשיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ' מהעבודה וגדעון סער מהליכוד. משך שנים היה מיכאל איתן מהליכוד האיש שנושא בממשלה את נס חופש המידע וזכות הציבור לדעת, והניע לפעולה גם את שר המשפטים יעקב נאמן. שרת המשפטים ציפי לבני מהתנועה קידמה רפורמות שקיפות חשובות בממשלה. כולם, מימין ומשמאל, קידמו שקיפות לשמה, עד שהגיעו אבירי השקיפות של הממשלה הנוכחית – אלו הנושאים את שמה לשווא.
שקיפות היא כלי שנועד לצמצם פערי כוח. מידע הוא כוח, וכאשר השלטון אוחז במידע ומסתיר אותו מהאזרחים, הוא למעשה משמר את כוחו העודף על פניהם. ההשתלטות העוינת של השרים וחברי הכנסת מהימין הופכת את הרעיון הזה על ראשו; השלטון החזק מבקש לנצל את השקיפות כדי להחליש עוד את האופוזיציה (החלשה ממילא), להדק את שליטתו ולפגוע במתנגדיו. זהו ניצול לרעה של רעיון השקיפות למטרות שזרות לו לחלוטין.
ראוי ששקיפות תתקיים גם בקרב עמותות, ודאי כאלה הפועלות במסגרת השיח הציבורי על הכיבוש כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה". אבל מי שמבקש להחיל דווקא עליהן חוקי שקיפות כדי להסיט את המבט הציבורי מבחינה מדוקדקת של מעשיו שלו, מבקש (בשם השקיפות) לעוור את עיני הציבור. זו אינה שקיפות ולא וריאציה על שקיפות; זו מניפולציה על שקיפות.
רועי פלד הוא מרצה בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב