מוקדש באהבה גדולה לזכרו של אחי הגדול רס"ן שלומי כהן ז"ל, שנהרג בקרב בקלקיליה, לפני עשור, ב-ט' בתמוז תשנ"ב
האם לכתוב על איך החיים נראו מאז שנלקחת? האם לכתוב על איך החיים היו יכולים להיראות אילולא נלקחת? על הפסגות שאליהן בוודאי היית מגיע? על כל הלבבות שבהם היית נוגע?
כשמישהו מת, הכל מדברים טוב אודותיו (הוא הרי מת... אז זה הזמן לדבר עליו רעות?). כשאתה נהרגת, היה בי חלק שרצה למצוא את הדרך לומר – "לא מדובר בהגזמה, הוא באמת ובתמים האדם היחיד והמיוחד הזה, ולא בכדי הכל אומרים את מה שהם אומרים אודותיו, כי לגביו זה באמת נכון. ולא בכדי, כתוב על קברו משפט קצר, יחיד ובודד, אבל כזה שמצליח לשדר חלק מהדברים שייחדו אותו והפכו אותו לאדם המדהים ומעורר ההשראה שהוא:
"זן נדיר, בן אהוב, אח יקר, חבר נאמן, לוחם אמיץ, מפקד נערץ, נדיב ועניו"
די במהרה הצורך הזה להצדיק את הנאמר בשבחך הלך ודעך, שכן הדברים דיברו בעד עצמם. בניגוד למה שמקובל להניח ובשונה ממה שבדרך כלל קורה, מספר האנשים, הפוקדים את קברך מדי שנה במועד האזכרה וביום הזיכרון הולך וגדל. מכתבים רבים נכתבו לך ולנו – מכתבים בהם אנשים שהיית חלק מהחיים שלהם, שהכרת אותם, שנגעת בם, הרגישו צורך לכתוב ולשתף, להיפרד, לזכור ולא לשכוח.
אלפי מיילים נשלחו אלינו דרך אתר האינטרנט שהקמנו לזכרך, לרוב, מיד אחרי שמסיימים להקרין בטלוויזיה את "תהיו חזקים", הסרט שהכוכב שלו הוא אתה, ומוקרן מספר פעמים בשנה מזה כעשור. חלקם כותבים לנו שכל שנה ביום הזיכרון הם מחכים לראות מתי ישודר הסרט. פעמים רבות מדובר באנשים שכלל לא זכו להכירך בחייך, ונחשפו אליך רק לאחר מותך ודרך העדשה. דרך מסך הטלוויזיה הצלחת לגעת בהם ולפרוט על אחד ממיתרי ליבם. לא רק שהם לא מצליחים להישאר אדישים, הם גם נוקטים בפעולה אקטיבית, ולאחר שהסרט מסתיים ניגשים למחשב, נכנסים לאתר האינטרנט שלך ושולחים מייל שמוצא את דרכו אליי. חשוב להם לומר לנו, חשוב להם שנדע – שהמוות שלך הוא לא חדשות האתמול. שהמוות שלך לא היה לריק.
נדיבות, ענווה, אומץ לב
נהרגת כשאתה בן עשרים ושש וארבעה חודשים בלבד, עת הובלת את פלוגת החוד של גדוד נחשון בפעילות מבצעית בקלקיליה. למרות גילך הצעיר, הצלחת להותיר אחריך מורשת. כן, מורשת, לא פחות ולא יותר. מילה פחות גדולה לא תעשה במקרה הזה צדק. ההבנה הזו שהותרת אחריך את הדבר הגדול הזה, הייתה ברורה לאמא ולאבא כבר במהלך השבעה, במיוחד נוכח כל הסיפורים שהובאו בפניהם מפיהם של חיילים ומכרים. סיפורים ששמענו לראשונה.
הם לא הפתיעו במובן הזה שכל אחד מהסיפורים הללו התיישב עם האופי שלך, אבל הם הפתיעו בכמותם. המכנה המשותף של כל הסיפורים הללו הוא העובדה שהמפגש שהיה לכל אחד מהם עימך, בין אם ארוך ובין אם קצר, בין אם חד פעמי ובין אם ממושך, היה מפגש שהותיר בהם חותם – את החותם שלך. והחותם הוא חותם שראוי לאמץ, שראוי לחקות.
אין הכוונה רק לסיפורים על המפקד הכריזמטי, הסוחף ומשרה הביטחון שהיית ועל הלוחם האמיץ, המורעל והפטריוט שבך, אלא סיפורים על האדם שבך. כל אחד ואחד מחייליך ידע שהדלת שלך תמיד פתוחה. אם היה צורך, מצאת את הדרך לסייע ולפתור. בין אם דרך הצינורות הביורוקרטים של המערכת הצבאית, ובין אם דרך סיוע אישי וכספי שהגשת לחייל כזה או אחר. וכך היית לא רק כלפי החיילים, לא רק בכובעך כמפקד. כך היית גם כבן, גם כאח, גם כבן זוג וגם כחבר. נפלה בחלקי זכות של ממש שהיית לי לאחי הגדול.
וזו הסיבה שבסמוך לאחר מותך, ההורים הקימו קרן על שמך ולזכרך, "קרן שלומי", שמטרתה כפולה: הראשונה, איך לא, להנציח את שמך וזכרך. והשנייה – להמשיך את מורשתך. הקרן תומכת ומקיימת ויוזמת פרויקטים יפים וחיוניים, שנועדו לחנך את הדורות הבאים לאהבת הארץ, אמא אדמה, נתינה ועזרה לזולת מתוך מקום של רצון טוב ושל רוחב לב ולקדם ערכים שהיו חלק ממך וטבועים בך, ערכים כמו נדיבות, ענווה ואומץ לב.
הכניסה לעולם השכול דומה לכרטיס כניסה בכיוון אחד בלבד. אין אור בקצה המנהרה, כי למנהרה הזו אין קצה. הזמן אינו מרפא את הכל והלב ממשיך לצרוח. לא משנה באילו מילים נשתמש, כמה סיפורים נשמיע, כמה סרטים נקרין – זה עדיין לא זה, זה כמו שצדי מכוכב נולד יאמר: "זה ליד". זה עדיין לא המקור. זה עדיין לא אתה. אבל, זה הכי קרוב שיכול להיות. וה"ליד" הזה מסתבר להיות לא מעט בכלל.
אוהבת ומתגעגעת בכמויות
חני – אחותך הקטנה