לפני הרבה שנים, כשהייתי סטודנטית, שכרתי דירה עם שני שותפים אי שם בדרום הלא פוטוגני של תל אביב. אחת השותפות שלי הייתה בת עשירים. כשהרמנו גבה, השותף שלי ואני, לגבי העובדה ששכרה חדר עלוב למדי, נסעה לאוניברסיטה באוטובוס ועבדה למחייתה כמלצרית כמונו בדיוק, היא הגיבה בתמיהה: מה אתם חושבים, שאם לאבא שלי יש כסף הוא צריך לממן אותי?
נכון, בסופו של דבר היא לא הייתה לגמרי כמונו. כשהמינוס שלה בבנק עבר את הגבול, היא התקשרה לאבא שלה שסגר בלי הינד עפעף את החור בחשבון. בסוף שנות העשרים לחייה קנו לה הוריה דירה מכספם, ושחררו אותה למפרע מעול המשכנתא הרצחנית שאנחנו ושכמותנו נאנקים תחתיה עד עצם היום הזה. במבט לאחור, יש מי שיגיד שהצניעות שלה הייתה מזויפת מעט. ובכל זאת, כשאני חוזה בסדרה "מעושרות" שהסתיימה זה עתה, ובמיוחד בגיבורת הסדרה הבלתי מעורערת ניקול ראידמן - אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לצניעות, ומצידי שתהיה מזויפת.
אני האחרונה שאזלזל בממתק הטלוויזיוני המשעשע, גם אם דל בקלוריות, שהנפיקה לנו "מעושרות". אמנם יש לי ביקורת על הפער בין קול התרועה הרמה שבה החלה הסדרה ועד להתדרדרותה לתהומות של ריקנות, שעמום והתערבות הפקה שתפריה הגסים זעקו לעין, אבל את סוג הביקורת הזו אשאיר למבקרי טלוויזיה. העניין הוא שבמקרה הזה מדובר בסדרה שיש בה נזק של ממש, בעצם הקיסם הנוסף שהיא משליכה למדורת הקפיטליזם הדוהרת, במדינה שלנו שבסגידתה לכסף, לטייקונים ולאוליגרכיה החדשה, מזדכה על שארית ערכיה.
המהפכה קרבה, היא תהיה אכזרית
בראיון משותף שנערך איתן בשבוע שעבר בתכנית הצהריים של יעל דן, סיפרו המשתתפות על התגובות "המדהימות" שזכו להן ברחוב. הגדילה לעשות טלי סיני ריקליס, שאמרה כי מדובר בקבוצה של נשים שמוכיחות לנשים אחרות "איך אפשר למנף מצבים קשים בחיים". ניסיתי להבין מה גורם לחבורת הנשים האלו, שמה שמאחד ביניהן הוא ארנק נפוח במיוחד, להרגיש שהן אשכרה מהוות מודל להעצמה נשית. נראה שהכל מתחיל ונגמר בניתוק הבוטה שלהן מאורח החיים של 99% מהעם שבתוכו הן יושבות.
אבל כל זה היווה רק סיפתח לראיון עם ניקול ראידמן כאן ב-mako. גם אם נתעלם – בקושי לא מבוטל, יש לציין – מהגזענות שהפגינה הגבירה או מהדעות המתקדמות שלה בנוגע לטבח חיות למטרת שימוש בפרוותיהן לתעשיית האופנה, עדיין עולה מהראיון תחושה מטרידה במיוחד. "בזכותי המדינה הזו עוד קיימת", הודיעה הצארינה מכיכר המדינה, וניסיתי לחשוב לאיזה זיכרון היסטורי עמום המשפט הזה זורק אותי. המהפכה הצרפתית, זוכרים?
הסיבות למהפכה היו מעיקרן כלכליות. מלך צרפת, לואי ה-16, עמד בפני משבר כלכלי חמור. שרי האוצר של הממלכה ניסו לפתור את מצוקת אוצר המלך המתרוקן באמצעות שינוי שיטת המיסוי הצרפתית והטלת מס על האצולה, אולם ניסיונות אלו כשלו לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה מצד האריסטוקרטיה ששלטה בכל מוסדות השלטון והמשפט בצרפת. חרף המצב הכלכלי הקשה, התקיימו בארמון המלכה מארי אנטואנט חיי הוללות סוערים. אמה של מארי אנטואנט, הקיסרית מריה תרזה, שלחה את יורש העצר יוזף השני לפריז על מנת להזהיר את בתה מפני הבאות, והוא אמר לה: "המהפכה קרבה, היא תהיה אכזרית, ואת תהיי הגורם לה".
המהפכה הצרפתית (נשבעת שבכך מסתיים שיעור ההיסטוריה הקליל הזה) פרצה כי העם מאס בניצולו, והפיל את אותה שכבת אצולה דקיקה שבדקיקות. זה היה קשה, אכזרי (כולל ספיחים איומים בעליל כמו הגיליוטינה בכיכר העיר) ונטול חמלה.
הפעם זה יהיה קשה, כואב וקודר יותר
גם אצלנו, להבדיל אלפי הבדלות, יש לי תחושה שאותו אלפיון זעיר של אלו שנהנים מכל טוב הארץ צריכים להיזהר מעט יותר בבני העניים ומעמד הביניים, מהם יצאה מחאת ההמונים בקיץ האחרון. המחאה הזו, למי שטרם הפנים, לא הולכת לשום מקום. היא גועשת ורוחשת, לא פעם מתחת לרדאר של אמצעי התקשורת, ברשת החברתית ובמאהלי מחוסרי הדיור, באינספור יוזמות שנולדו בחודשים האחרונים (שולחנות הדיון העגולים, המשמר החברתי ועוד ועוד) והגחלים הלוחשות האלו יהפכו בקרוב לצעקה גדולה. אני חוששת שהפעם זה גם יהיה קשה, כואב וקודר יותר.
"מעושרות" נגמרה, הגיבורות שלה ילכו בדרך כל בשר של פליטי הריאליטי, היישר אל מחוזות השכחה נטולי הגלאם. אין לי יומרה לחנך אף אחד, גם לא את מארי אנטואנט מכיכר המדינה. אני כן מעזה לקוות, להתפלל אפילו, שלא ירחק היום וגברים ונשים לא יראו בה ושכמותה מודל לחיקוי. כשאני רואה אותה מתפארת במוצץ יקר להחריד מתוצרת דיור שקנתה לבתה התינוקת, אני אחוזת געגוע לימים אחרים, לאותה שותפה לדירה שלא התהדרה בארון נעליים שעלותו כעלות התל"ג של מדינה אפריקאית מתפתחת, שלא חשבה שכספה הופך אותה ליצור נשגב או נעלה יותר מאחרים.
את ניקול ראידמן וערכיה לא נוכל כפי הנראה לשנות ולהחזיר לשמץ שפיות, למעט יותר צניעות וענווה. את החברה שלנו אולי עוד לא מאוחר לנסות ולהחזיר לשם.