"עמית? עמית. עמייית".
"מה, אבא?"
"שב רגע, אני רוצה שתסתכל על משהו".
"מה?"
"אתה רואה את התמונה הזאת שנראית כאילו יש שם מלא אנשים שמחים? אני רוצה שתבין שזה לא כמו שזה נראה. מה שאתה רואה זה בעצם שטיח".
"שטיח?"
"שטיח. זה שטיח מדבר. אתה מבין, לאנשים בישראל יש תכונה מיוחדת – הם אוהבים שדורכים עליהם ומועכים אותם, כל עוד מדי פעם יש סיבה למחוא כפיים ולצאת לאיזה כיכר".
"אבל שטיח לא מדבר".
"נכון. רק שיש כל מיני סוגים של שטיחים. וחשוב לי שתבין שלמרות מה שאולי שמעת בגן, והילד שבא עם החולצה של מכבי ת"א והכתבים הכאילו שמחים, מה שאתה רואה כאן זה שטיח שביומיום דורכים עליו ורומסים אותו והפעם, במקרה, הוא מוחא כפיים".
"אבל למה הוא מוחא כפיים?"
"כי הוא מעריץ את אלה שדורכים עליו. רוצה להיות כמוהם כדי שהוא יוכל לדרוך על אחרים. כזה הוא השטיח. ואני לא רוצה שתהיה שטיח אף פעם".
"אז תכף יבוא מישהו וידרך עליהם? ענקיסטי כזה?"
"לא ממש. אבל יש מלא אנשים שדורכים עליהם. רק לא עם הרגליים. למשל אתה זוכר שהלכנו להצביע בבחירות ושמנו "ז" בקלפי? אז הרבה אנשים הצביעו לאיש אחד שהיום אחראי על כל הכסף שלהם. גם אמא שלך חשבה להצביע לו אבל הסברתי לה שנתגרש. בטח שמת לב שאין לנו שטיחים בבית, אבא לא אוהב שטיחים. בקיצור, הם בחרו באיש הזה למרות שהוא חבר של כל האנשים שלוקחים לשטיח את כל הכסף וחוגגים על חשבונו. הוא גם מאוד שמח אתמול, האיש הזה. לא כי הוא אוהב כדורסל, כי זה טוב לו שהשטיח יחגוג מדי פעם".
"אז למה הם שמחים?"
"הם שמחים כי מכבי ת"א לקחו גביע אירופה. מכבי ת"א זו קבוצה שכדי להצליח דרכה על הרבה אנשים, הרסה את הכדורסל בישראל והמנהלים שלה עשו כל מיני דברים רעים ואסורים. הם, הכי חשוב להם לנצח, לא חשוב להם כל כך איך".
"אבל גם אני רוצה לנצח".
"נכון. אבל אצלם זה לא רק שהם רוצים לנצח. הם רוצים להיות היחידים שמנצחים. כל הזמן. הם גם לא חושבים שלאחרים מגיע לנצח אף פעם. אני אתן לך דוגמא – נגיד שאנחנו עושים תחרות ריצה".
"עכשיו?"
"עכשיו"
"רגע, אני אנעל נעליים"
"לא באמת עכשיו. נגיד שעכשיו. ואתה רוצה לנצח נכון? אבל אם כדי לנצח אתה תקח לי את הנעלי ריצה שלי זה לא יהיה הוגן, נכון? ואם תזכור את זה. אם תזכור שלא ככה מנצחים ושתמיד מנסים לנצח אבל חשובה יותר הדרך. אם תזכור לשאול את עצמך שאלות אז אף פעם לא תהיה שטיח. כי שטיחים לא שואלים שאלות. אין להם עומק, אישיות, אמירה, זכרון. וגם אם נשיא המדינה, שכולם בשטיח מאוד אוהבים, יתקשר להגיד לך מזל טוב שניצחת בתחרות ריצה עדיין אתה תזכור שניצחת על חשבון מישהו אחר וזה לא באמת שווה. כי הנשיא הזה הוא מאוד אוהב שטיחים בעצמו. למשל הוא חוגג לעצמו יומולדת ונוסע בעולם במקום לדאוג לאנשים בגילו שאין להם אוכל".
"אבא?"
"מה?"
"אתה משוגע?"
"קצת".