לפי ההלכה היהודית, כשאנו מתפללים לשלומו של אדם חולה אנו מזכירים אותו בשם אמו ולא בשם אביו. אני כמובן אוהב את ההסבר הפרשני-מיתי: אומרים שבשמיים, התיקים הפליליים של בני האדם מקוטלגים לפי שם האדם ושם האב. לפיכך, אנו מתפללים לשלום החולה בשם האם. אנא, ריבונו של עולם, רפא אותו, בלי לפתוח את התיק הפלילי שלו. מה יש בשם האב הנתפס כמשהו מסוכן? ממתי אנו מתחילים להרגיש שהאב מאיים עלינו?
כילד גדלתי ללא אב, ללא שם אב. גדלתי עם שפת אם, אם שידעתי, אם שהכרתי, אפילו שזו נטשה אותי אחרי תקופת ניסיון של שנה. בשפה התלמודית גדלתי ב"משפחת אם" ולא ב"משפחת אב", משפחה פטריארכלית בה הסמכות אצל האב, ויש לו את הרשות למכור את בני המשפחה לעבדות ואף להוציאם להורג. אולי מכאן מקור הפחד.
לאורך כל ילדותי ובגרותי לא העסיקו אותי המחשבה או הידיעה מיהו אבי. גדלתי בשתיקה גדולה. אף אחד לא סיפר לי מי היו הוריי, גם לא אימא ואבא. להם בטח היה הכי קשה לספר לי. הרגשתי שכולם מסביבי יודעים סוד גדול עליי ואף אחד לא מספר לי מהו. הבנתי שגם אני צריך לשתוק, אז שנים שתקתי.
המושג הדתי-הלכתי של ילד שאינו מכיר את אביו הוא "שתוקי" - ילד שגם אם הוא שואל, אין אף אחד שישיב לו תשובה. הפילוסוף היהודי לוינס מגדיר את המוות כ"אי תשובה". כאשר האחד שואל והזולת אינו משיב, הרי זה כמו מוות, ישנו איון של ה"עצמי".
גדלתי בחוסר רצון לקבל תשובות, ובעיקר בחרתי לא לתת תשובה, לא להתייחס, לא להכניס אורחים אל עולמי הפרטי. כמו אבי, הודעתי שגם אני "אין". ככה גדלתי שנים בניסיון להיות "אין רן", "אין אבא". הזמן עבר, החריצים התרחבו, ונתנו מקום לחומר הפנימי לצאת. בהתחלה להינזל, להישפך, כתמים של חיות וסימני שאלה יצאו מתוכי אבל עדיין המשכתי להיות "אין תשובה".
עד שפעם אחת העזתי לשאול, ולא היה אף אחד שהחזיר לי תשובה, לא היה מי שירצה לקבל אותי אפילו כאורח. נבהלתי נורא, פחדתי שכולם "אין". רק אז התחלתי לעשות תשובה, ועניתי, ועניתי, ועניתי, ולא היה למי.
היום אני משיב, אבל אחרת.
גם בילד קטן יש גרעין של אמונה שניתן לתקן
החשיפה של "שם האב" בתוכנית "מחוברים" לא הייתה רק אייטם ל"חדשות הבידור" או רכילות עסיסית בערוץ 24, בין שיר מזרחי אחד לשיר ערבי אחר. עבורי זו הייתה חשיפה הצועקת ברעש גדול, חשיפה איתה הייתי צריך להתמודד, במיוחד נוכח גודל השתיקה שליוותה אותי בילדותי.
את אבי, זה שאני מכיר בו בשם אב, אריה, קיבלתי במתנה. הוא בא אליי ארוז בדמעות מאורגנות ובכתב יד מסודר, הוא הגיע לעולם כדי לתקן. אבי חד העין, שיודע לשרטט מנוע של מטוס ומכונית על חשבונית מכולת, בעיקר רואה את החלקים השבורים. אולי בגלל זה הוא היטיב לראות אותי.
אני חושב שאבי הגיע לעולם ילד רגיל, אבל מאז שאביו מת לו בגיל שש, הוא הבין שהדבר היחיד שנשאר לו זה להרכיב ולתקן את חייו. איך ילד לומד לתקן ומרגיש בתוכו רצון חזק לתקן, אני לא יודע עדיין להסביר. כנראה שיש בילד קטן גרעין של אמונה שניתן לתקן, מין תחושה של גרנדיוזיות.
לגדול ללא "שם אב" זה בעיקר לא לגדול
את "שם האב" חנן גולדבלט הכרתי שנים לפני צילומי "מחוברים". כמוהו, גם אני הייתי גשש בלש לתקופה בחיי, חיפשתי פיסות מידע מעברי ובאחת הפיסות מצאתי את שמו. גילתי "אב ממשי", אב ביולוגי, אב זרע, שהפך לדמות האב הדמיוני.
"שם האב" הוא מושג מרכזי אצל לאקאן. תפקיד האב הוא להכניס את הילד לסדר הסמלי. סדר זה מיוצג על ידי השפה - אנו יכולים להשתלט על השפה רק אם אנו נכנעים לה ולחוקיה, אנו יכולים להכיר את שם האב רק אם נוכל לקבל את הסמכות והיראה של האב. לגדול ללא "שם אב" זוהי אולי הסיבה בגללה אני סובל מדיסלקציה, שפירושה ביוונית "מילה קשה", קושי לארגן וכישרון לאבד מילים ואותיות.
לגדול ללא "שם אב" זה להיות במקום חסר גבולות, לא מאורגן, לא מפחד, מקום בו החוקים הם נזילים והמציאות היא דמיונית. חלקכם אולי יאמר שזה מקום טוב לגדול בו, מקום מעשיר ומלא יצירה. זה נכון במידה ואתה לומד לתעל את התהליכים הנפשיים, ובעיקר כשיש אבא שמסוגל להכיל את הילד הזה. אבל לגדול ללא "שם אב" זה בעיקר לא לגדול.
אולי נעשיתי אדם דתי כי היהדות הופכת את המפגש עם האב, עם האל, למפגש תלוי שפה שמתרחש בעולם המסמנים - המילה של התלמוד, המילה של הברית. האב הופך להיות קודם כל מסמן, מילה, ולא דמות או זרע. ועל זה תעיד המילה הכתובה. כמו ביהדות, גם לי יש שלושה אבות: האריה, חנן והקב"ה.