לראש הממשלה, להבדיל מאזרחי מדינת ישראל, יש זיכרון ארוך. כל כך ארוך עד כדי כך שמדי יום מזכיר לעצמו בנימין נתניהו את הסיבות שבגינן נפלה ממשלתו הראשונה, אי שם בשלהי המאה הקודמת. בשנים שעברו בין סיום כהונתו הראשונה לתחילתה של זו הנוכחית ניסה נתניהו לשכנע את הציבור שהוא השכיל ללמוד מטעויות העבר. והאמת – לקח אחד הוא אכן הפיק: שמירה על שלמות הקואליציה שלו בכל מחיר, ויהי מה.
משרד האוצר נמצא בימים אלו בעיצומו של הכנת התקציב לשנת 2013 (תקציב חד-שנתי ולא דו-שנתי לאור העובדה שהשנה הבאה תהיה בהכרח שנת בחירות). בכל שנה מדובר במוקש פוליטי-חברתי ראשון במעלה וגם הפעם, עושה רושם שהנפגעים העיקריים מהמסמך שיתבקשו לאשר חברי הכנסת, מבלי שרובם ירדו לעומקו, יהיו האזרחים המשתייכים למעמד הבינוני ולשכבות החלשות. רוטינה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם במעמדים מסוג זה.
כך למשל, צפוי האוצר להמליץ על העלאת המע"מ ל-17%. המשמעות? התייקרות אוטומטית של כל המוצרים בשוק למעט הפירות והירקות, וזאת עד אשר גם עליהם יושת מע"מ פוטנציאלי. בנוסף מתוכננת העלאה במס החברות שצפוי להבריח חברות נוספות הפועלות במחוזותינו אל מחוץ לגבולותיה של מדינות ישראל, וזה עוד לפני שהזכרתי את ההקפאה הצפויה ביישומן של חלק מהמלצות דו"ח טרכטנברג, שנולד בעקבות המחאה החברתית, וקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה. יד אחת מקצצת ומקפיאה בעוד היד השניה מבטיחה להעביר את בתי גבעת האולפנה ממקום למקום בעלות של עשרות מיליוני שקלים. 14 מיליון היא ההערכה של נתניהו – 100 מיליון היא ההערכה של המומחים.
אין מטרתה של ההשוואה בסוף הפסקה הקודמת לטעון כי לתושבים החיים בבתי גבעת האולפנה אין זכות לחיים נורמלים נטולי מחלוקות במקום בו תחליט הממשלה למקמם. ואף על פי כן, הניסיון של נתניהו למנוע פילוג בסיעתו ופרישה של ש"ס מחד והפרסומים המקבילים על הגזרות הצפויות בתקציב מאידך משקפים בצורה הטובה ביותר את הלקח שלמד נתניהו – הדבר החשוב ביותר הוא להישאר על הגלגל.
נתניהו יכול להרשות לעצמו לעשות מהלכים
אבל הנסיבות של יוני 2012 אינן עוד הנסיבות של שלהי 1998 או ראשית 1999. כיום נהנה נתניהו מקואליציה חסרת תקדים של לא פחות מ-94 חברי כנסת, וההזדמנות לשנות את התנהלותו נמצאת מעבר לפינה. בקדנציה הראשונה יכל ראש הממשלה רק לחלום על מצב שכזה. כיום – החלום שלו הפך למציאות. במילים אחרות, נתניהו של שנת 2012 יכול להרשות לעצמו להגשים את משאלת לבו ולמקם עצמו בלבו של המיינסטרים הפוליטי- בדיוק כמו שעשה זאת אחד מקודמיו – אריאל שרון שמו. אך הפחד מהישנותם של מראות העבר עודנו משתק את ידיו.
את המהפך התדמיתי שעבר אריאל שרון מהרגע בו נכנס ללשכת ראש הממשלה במרץ 2001 ועד לעזיבתו הטרגית בינואר 2006 עוד ילמדו בבתי הספר. בנימין נתניהו שראה את שרון הופך לסבא החביב שכולם אוהבים תמיד קינא ביריבו הוותיק. "גם אני יכול" הוא תמיד אמר לעצמו. הפעם – הוא באמת יכול.
בנימין נתניהו יכול להרשות לעצמו, אם רק היה רוצה, לוותר על העלאת המע"מ או מס החברות. הוא יכול להרשות לעצמו להיענות לחלק מהדרישות המועלות במסגרת המחאה החברתית המתחדשת מבלי לחשוב על המשמעויות שתהיה להיענות מסוג זה על תמונת המצב הקואליציונית או על הכותרת הבאה שינסה דני דנון להשיג בעיתון. בתקופת כהונתו של שרון מעטים העזו לאיים בפרישה מהקואליציה. מעטים איימו – כי הם ידעו שלא יהיה בכוחם לקיים. שרון היה פשוט חזק מדי.
ושוב, אין זה אומר שמבחינה פוליטית חייב נתניהו לבצע התנתקות ב', לרדת מהגולן או לוותר על ירושלים. כל שעליו לעשות הוא להיות קשוב יותר למעמד הביניים, זה שכבר יצא לרחובות, וגם זה שעוד טרם עשה כן. נכון, לא כל הדרישות יתקבלו, וטוב שכך, שכן מודל מדינת הרווחה רחוק מלהיות זה הרצוי למדינת ישראל, אבל פוליטיקה היא משחק סכום אפס, בדרך כלל הרווח של האחד, הוא גם ההפסד של השני וראש ממשלת ישראל לא חייב לנוע לפי תנודות מצב הרוח של חוטובלי, דנון ואלקין. הליכוד של חוטובולי הוא לא הליכוד של נתניהו - שניהם מבינים זאת. גם עובדיה יוסף ואביגדור ליברמן לא צריכים להטרידו יתר על המידה – הם לא יפרשו כל כך מהר.
למען הסר ספק, המחאה החברתית אמנם לא תהיה זו אשר תביא לסיום כהונתו של נתניהו, היא לא חזקה דיה. מובילי המחאה מפולגים מדי ועל כן אין בכוחם להפיק מסרים אחידים וקוהרנטיים העומדים במבחן המציאות (מדינת רווחה זו סיסמא ולא יותר מכך). ואף על פי כן, תהיה זו טעות להתעלם ממנה לחלוטין וגזירות התקציב הקרובות עלולות להחריפה. תחת זאת, רצוי כי נתניהו יתמקד בהעברת חלופה צודקת לחוק טל ומאוחר יותר ברפורמה נוספת – הפעם בשינוי שיטת הממשל. העברתן עם מינימום של סחר מכר פוליטי תגדיל את התמיכה בנתניהו ותאלץ את מתנגדיו בסיעה ובקואליציה ליישר קו.
לפני מספר שבועות הכתיר השבועון טיים את בנימין נתניהו וכינה אותו "קינג ביבי". הפעם, הוא גם יכול להרשות לעצמו להתנהג בהתאם. גם אם דני דנון לא יאהב זאת.