אחד הדברים שיספרו לכם על פמיניסטיות שמתנגדות לביטול חוק חזקת הגיל הרך הוא שאנחנו שונאות גברים ומנסות לפגוע באבות שרוצים להיות מעורבים בחיים של הילדים שלהם. האמת היא הפוכה. יש המון אבות מצוינים, שנלחמים על הורות שוויונית בכל המקומות - הם רוצים חופשת לידה שווה, דורשים מהמעסיקים לצאת מוקדם מהעבודה כדי שיוכלו להגיע לאסיפה בגן, משנים את התוכן של סיפורי הילדים כך שייראה שגם האבא בבית ולא רק האמא. זה נהדר, מבורך וחשוב. ככה נראים אבות שאכפת להם מהילדים שלהם ורוצים להיות מעורבים.
לעומתם, יש אבות שאי השוויון בזמן הנישואין נוח להם. הם מתקדמים בעבודה, מחכים להם בית נקי וארוחת ערב בסוף היום, והם נהנים מהילדים שלהם מבלי שיצטרכו לוותר על ימי עבודה כשהילדים חולים או לצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף את הילדים מהגן. אבל פתאום, כשמגיעים הגירושין והמצב משתנה, הם דורשים (בשם הכאילו-שוויון) להתעלם מכל המציאות הזוגית שהייתה עד עכשיו ושיתחילו להתייחס אליהם. ההתעוררות הזו אומרת דרשני.
חוק חזקת הגיל הרך הוא חוק שקודם כל נועד לשמור על הילדים, להגן על טובתם ולמנוע מהם עד כמה שאפשר מלהיות מעורבים בתהליך הגירושין, שהוא תהליך קשה, כואב ולעתים אלים. החוק דואג שהילדים ימשיכו לגור אצל ההורה שטיפל בהם הכי הרבה עד עכשיו – האימהות.
מעבר לכך, החוק הזה שומר גם על הנשים. אנחנו הרי חיים בחברה לא שוויונית. בחברה הזו נשים עובדות בעבודה שוחקת ולא מתגמלת כלכלית בטיפול בבית, בילדים ובבן הזוג. נשים מרוויחות פחות, מתקדמות פחות בעבודה, עושות הרבה יותר ויתורים לטובת הקריירה של בן הזוג, ויש להן אופק כלכלי מצומצם יותר. כמו כן, נשים נתונות לחסדי בני זוגן בעת הגירושין, כי הן עלולות להיות מסורבות גט. זה המצב ברוב המוחלט של המשפחות. כן, גם אלו שבהן הכל נעשה בהסכמה, באהבה וברצון. ממש אצל השכנים שלנו.
כלומר, נשים תלויות בבני זוגן מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. פתיחת האופציה להעברת הטיפול העיקרי בילדים להורה השני לא יוצרת שוויון, אלא יוצרת פתח לגברים לפעול באלימות כלפי נשים ולסחוט אותן - בגלל הכוח הגדול יותר שיש לגברים. למשל, הסכמה לקבלת דמי מזונות מופחתים או חלוקת רכוש לא שוויונית בתמורה לוויתור על חזקת ההורות. הסחיטה מתאפשרת גם בגלל שהאימהות יודעות שטובת הילדים היא להמשיך איתן, כי הן אלו שטיפלו בהם, וגם כי היכולות שלהן להילחם מוגבלות בגלל התלות הכלכלית והחברתית.
רק תסתכלו על חוסר האונים החברתי של מסורבות הגט, של הנשים שמוכות כשהן מבקשות להתגרש, של הנשים שמצבן הכלכלי הורע בעקבות גירושין והן לא מצליחות להשתקם. המצבים האלו יוכפלו וישולשו. אם אנחנו רוצים לדאוג לשוויון לנשים, צריך קודם כל לטפל בשוק העבודה וביחס החברתי לנשים מבוגרות, ולטפל באופן שבו הזהות הנשית מובנית כאמא. בקיצור, יש הרבה דברים אפקטיביים יותר שצריך לעשות בשביל לייצר שוויון לנשים.
נכון, החוק הקיים הוא אנכרוניסטי, אבל כזאת היא גם המציאות. שינוי המציאות והפיכתה לשוויונית לא יתרחשו דרך ביטול החוק; זה רק יהפוך את המציאות לקשה הרבה יותר עבור נשים, ויגרור ילדים לתוך מאבקים שישאירו אותם עם צלקות לכל החיים. אבות צריכים להיות מעורבים בחיי ילדיהם עוד בזמן הנישואים. במקרה של גירושים - במצב כיום - הם לא צריכים את שינוי החוק. הם פשוט צריכים הסדרי ראייה ומשמורת הוגנים.
נגד חזקת הגיל הרך: החוק שמנציח את הרעיון שנשים נועדו להיות אימהות / ארי פינס
אי אפשר שלא לבהות בתדהמה בחברות הכנסת מהאופוזיציה צוהלות למשמע דחיית הצעת החוק שנועדה לבטל את חזקת הגיל הרך. אותן חברות כנסת שהתנגדו לחוק החדש – זהבה גלאון, מרב מיכאלי, מיכל רוזין, עליזה לביא, יעל גרמן ועוד – מתיימרות בימים כתיקונם לייצג את המחנה הדמוקרטי, הפמיניסטי והמתקדם, זה שמכבד את החוק הבינלאומי ואת האמנות עליהן חתומה ישראל. חזקת הגיל הרך עליה הן מגנות היא חוק אנטי-דמוקרטי באופן מובהק, כזה שמבטא את ההפך המוחלט מפמיניזם. זה חוק פטריארכלי שחוקק בשנות ה-60 ומשקף את התפיסה הארכאית לפיה האם תמיד צריכה להיות זו שמקבלת משמורת על הילד, כי הרי נשים נועדו להיות אימהות ולגדל ילדים, לא?
הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות של האו"ם הורתה ב-2011 למדינת ישראל לבטל את חזקת הגיל הרך (לפיה הילד עובר אוטומטית לחזקת האם עד גיל 6). כמו כן קראה הוועדה להפחית את דמי המזונות הגבוהים המוטלים על אבות גרושים, וגורמים להם במקרים רבים להידרדר לעוני ולהליכי הוצאה לפועל. מסתבר שחזקת הגיל הרך סותרת את אמנת זכויות הילד (עליה חתמה ישראל ב-1991) שקובעת באופן מפורש כי "המדינות החברות יכירו בעיקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד ולהתפתחותו" וש"בכל הפעולות הנוגעות לילדים, תהא טובת הילד השיקול הראשון".
במצב הקיים טובת הילד היא לא השיקול הראשון. כשזהבה גלאון, בניסיון להצדיק את חזקת הגיל הרך, אומרת ש"אין שוויון במערכת הנישואין ונשים נסחטות והדבר היחיד שנותר להן זו חזקת הגיל הרך", היא לא חושבת על טובת הילד אלא על טובת האישה. היא בעצם אומרת: הילד הוא הנשק האחרון שיש לנו. זה נכון שהיחס של הרבנות לנשים מזעזע, ושיש ליטול מהן את הסמכות הבלעדית על ענייני גירושין. אבל זה לא אומר שצריך להוסיף חטא על פשע. גם ועדת שניט, שהוקמה על ידי ציפי לבני ב-2005, המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך בטענה כי יש ממצאים פסיכולוגיים אמפיריים שמוכיחים שלצורך התפתחותו התקינה של הילד קיים צורך בקשר יציב עם שני הוריו.
אבל בואו נעזוב שנייה את כל הוועדות והאמנות בינלאומיות, ונשאל את מה שחשוב באמת: האם מישהו חושב שטובת הילד היא שאמו תמיד תקבל עליו משמורת? ומה אם היא, נניח, רוצחת פסיכופתית? האם לא נכון יותר לבחון כל מקרה לגופו, ולשאוף ככלל למצב של משמורת משותפת ברוח עיקרון השוויון?
מה שקרה ביום רביעי האחרון בכנסת הוא אולי ניצחון גדול לאופוזיציה, אבל גם הפסד עצום לדמוקרטיה הישראלית.