"זה נראה כאילו את מרעיבה את התינוק שלך בכוונה. את כל היום מתאמנת וזה מה שאת אוכלת?". אם מישהו מזדעזע מהשורות האלו אציין כי זאת רק אחת מכמה ההודעות שאני מקבלת בתקופה האחרונה מאז בישרתי לעולם על ההריון שלי.
ההערה הספציפית הזו הגיעה ממישהי שעוקבת אחרי באינסטגרם וצפתה בסטורי שהעליתי בו הצגתי את ארוחת הבוקר שלי שכללה יוגורט מים ופרי בהוראת דיאטנית ובמעקב רופא כמובן.
וזאת לא ההערה היחידה. נראה שלאנשים מפריע שאני מתאמנת בהריון ומנהלת יומן אכילה מסודר כדי לא להעלות יותר מידי במשקל. "תורידי רגל מהגז", "את אוכלת בשביל שניים", "את צריכה לנוח עכשיו לא לקרוע את עצמך", והשיא - "וואו גם אני בהריון אבל ממש לא חושבת שזה הזמן להקפיד על משהו" – אהה, טוב חמודה, כי אם הבחירה שלך להיראות כמו בטטה אז כולן צריכות ליישר קו ולהקדיש את חודשי ההריון לאכילה מכל הבא ליד.
כן, אני אובססיבית לגבי המשקל שלי, ואני מודעת לזה שזה לא דבר שמקובל להגיד בימינו אבל זה המצב. אני מתאמנת 4-5 פעמים בשבוע, ונמצאת במעקב של דיאטנית מומחית ובהמלצתו המאוד חמה של הרופא שלי. המטרה אגב היא להעלות רק 15 קילו בהריון הנוכחי ובשביל להשיג את המטרה הזו אני ממש לא יכולה להרשות לעצמי "להוריד רגל מהגז".
השאיפה הזו לא הגיעה סתם ככה פתאום. בהריון הראשון של עליתי 45 קילו. כן. 45. בוקר הלידה עמדתי על המשקל והוא הורה על 110 קילוגרמים. אבל אני, שכל חיי תקעתי המבורגרים בארבע בבוקר ולא קרה לי כלום הייתי בטוחה שהכל זה מים ותינוק ודקה אחרי הלידה כבר אחזור למצבי המקורי.
מיותר לציין שזה לא קרה. הייתי בהכחשה מוחלטת למראה שלי עד שיום לפני הברית נכנסתי לזארה לקנות שמלה חדשה. ביקשתי מהמוכרת את המידה הכי גדולה שיש להם בחנות אבל היא לא עברה אפילו את קו הכתפיים. באותו לילה זה היכה בי והדבר היחיד שעשיתי חוץ מלבכות לתוך הכרית היה לבטל את הצלם שהיה אמור להגיע לברית למחרת. פשוט לא יכולתי לראות את עצמי במראה.
10 חודשים כל מה שעלה עלי היו בגדי ההריון וחולצות סוף מסלול של בעלי (בשביל הגיוון). תוסיפו לזה תינוק חדש שמסרב לישון, אימא חדשה שלא כל כך בטוחה איך לתפעל את הדבר שהיא יצרה ונמצאת לבד רוב שעות היום ותקבלו אותי רגע לפני כניסה לדיכאון שאחרי לידה.
בהריון השני כבר הייתי למודת ניסיון. לא עוד פיצות ושווארמות לארוחת ערב באחת עשרה בלילה. כן לשגרת פילאטיס של פעמיים בשבוע וארוחות מסודרות יותר. זה לא עזר. לחדר הלידה נכנסתי בפעם השנייה עם 26 קילו עודפים שהפעם היה מאוד מאוד קשה להוריד.
מה איתי?
יש איזו ציפייה מאימהות לתפקד בכל כך הרבה תחומים שאת בעצמך נדחקת למקום האחרון. קודם הילדים, הזוגיות, המשפחה הקריירה והחברים ואז בסוף - אם נשאר זמן את יכולה להקדיש אותו לעצמך. לדבר על השאיפה לחזור לגוף שהיה לך לפני הלידות? מה איתך? זאת פריבילגיה ששמורה רק לדוגמניות או למורמות מעם.
"את רק תגידי תודה שיש לך ילד בריא ושילדת בשלום ואל תעזי לדבר בכלל על איך שאת נראית", זאת התגובה שקיבלתי כשהעזתי לבכות על המשקל העודף. "איך יש לך בושה בכלל להתעסק בנושא הזה שמסביבך ישנם אנשים שלא מצליחים להביא ילד לעולם או בנות שעוברות דברים מזעזעים במהלך ההריון?!".
כשמיכל הקטנה התראיינה לפני שנתיים לעיתון ידיעות אחרונות הכותרת הייתה: "מה שבטוח זה שאני אצא מבית החולים בסקיני ג'ינס" - הארץ (כולל אני) געשה ורעשה. "זה כל מה שמעניין אותך?" זעקו הטוקבקיסטים ובכו על תרבות דימוי הגוף שהכתירה נשים שהצליחו לרזות אחרי לידה כ"קורבן של תכתיבי התקופה" או תייגה אותן כקלות דעת בגלל שהעזו להודות שהדבר שאשכרה מעסיק אותן אחרי לידה זה איך הן נראות.
גם הדוגמנית לירן כוהנר שהעלתה תמונה שלה בביקיני חודש אחר לידה נאלצה להצטדק בראיון לרתם איזק ב"אנשים", וסיפרה שלא ציפתה לתגובות שליליות כל כך: "לא חשבתי שזה יעשה טירוף או משהו כזה אבל אני יכולה להבין את הביקורת", ניסתה לפייס את הרוחות.
ובואו. מספיק עם הצביעות. כל אישה בעולם מקווה בסתר לחזור לג'ינס מיד לאחר הלידה למרות שהס מלהזכיר את זה כי זה לא דבר ריאלי ואנחנו "רק מקדשות את תרבות הבלתי אפשרית שנוצרה כאן". כל אישה בעולם מתבאסת קצת על השינויים שהגוף שלה עובר במהלך ההריון גם אם היא חיכתה לו שנים.
אז כן. מותר לכן להגיד את זה כי בנוסף לילד שגדל עכשיו בתוככן יש עוד מישהי - אימא שהיא אדם בפני עצמו ואם מעניין אותה איך שהיא נראית אין שום סיבה שהיא תפסיק כעת רק כי "יש לה ילד ושתגיד תודה ותסתום".
אני מודעת לעובדה שאני פריבילגית. אומנם לא ממש קל לי להיכנס להריון אבל אני כבר יודעת שחלק מהטוקבקסיטים יכתבו שאני שטחית ומתעסקת בדברים הלא נכונים. אבל מי קובע מה זה הדברים ה"לא נכונים"?
האם העובדה שלירן כוהנר, דוגמנית שמתפרנסת מגופה ורגילה לשמור על אורח חיים מאוזן, עבדה קשה כל ההריון והקפידה על ספורט ותזונה ועכשיו היא גאה בעצמה ורוצה לחלוק את זה עם העולם הופך אותה ללא בסדר? כי מה? כי יש נשים שבזמן ההריון לא הקפידו ועכשיו הן נאלצות להתמודד עם ההשלכות אז הן משתלחות בה רק כי כואב להן לראות את זה?
אני אומרת תודה כל בוקר שזה הנושא שמעסיק אותי בהריון הזה. תאמינו לי. ולא, אין לי שאיפות "לצאת בג'ינס מחדר לידה". לא כי אני לא רוצה אלא כי אני יודעת מראש שלא אוכל. אבל אין לי שום כוונה לשקר ולהגיד שחלק ממה שמעסיק אותי בהריון הזה זה המשקל שלי. כי וואלה. נמאס לי מהמאבקים של ירידה במשקל אחרי הלידה וכן - לחזור ללבוש את הבגדים שלי זה משהו שמאוד ישמח אותי לעשות ואני לא חושבת שהדעה שלכם צריכה להשפיע עלי לכאן או לכאן.
חושבים שאני שטחית? אתם יותר ממוזמנים לאנפרד.