"כשאמרתי לרופאה שאני רוצה שוב להיכנס להריון, היא אמרה לי שאני לא שפויה, ושאני לא יכולה לעשות את זה לעצמי", אומרת לנו בת אל ביטן (40) אימא לארבעה ילדים: עומרי (11) נועה (8) יהונתן (7) ואלה (6) שהחליטה להניח לדעות הרופאים ולרציונאל היבש. במקום לקחה סיכון גדול ועברה דרך של כאב וייסורים כדי לממש את חלומה הנשגב: בית מלא בצהלות ילדים. איך נכנסים להריון על אף כל האזהרות מסביב, על מה הראש חושב תשעה חודשים והאם היא ממליצה לאחרות לעשות כך? הריון בהסתכנות.
"כבר כילדה הייתי די חולנית. סבלתי מכאבים במקומות שונים בגוף, מחלות חום לא מוסברות ודלקות כרוניות", משחזרת בת אל. ככל שהתבגרה החמירו התחלואות, עד שבגיל 26 ניגשה באופן פרטי לבדיקות מקיפות שם גילו שהיא סובלת משתי מחלות: קדחת ים תיכונית - התקפים של חום וכאבים בבטן, בחזה ובמפרקים בשל דלקות מקומיות, ובכצ'ט – מחלה אוטואימונית המתבטאת בפגיעה במערכת כלי הדם, מערכת העצבים, הפרקים, ודלקות פתאומיות באיברים פנימיים. מחלות אלו אינן שכיחות, והשילוב של שתיהן אף יותר נדיר.
"בדיוק באותה תקופה עמדתי להתחתן, התחלתי טיפול תרופתי אינטנסיבי והרופאים אמרו לי מראש שיהיה לי קושי להיכנס להריון. בן זוגי, ניסים, קיבל את הכול ללא היסוס", מספרת בת אל, "שנה לאחר החתונה, רציתי להיכנס להריון. בהתייעצות עם הרופאים הפסקתי חלק מהתרופות שאמורות למנוע התקפים חוזרים כי נטילתן יכולה להשפיע על הפוריות, ונקלטתי מיד. ההריון הפתיע מאוד את הרופאים".
הרופא אסר עליי להיכנס שוב להריון
בת אל הייתה במעקב הריון בסיכון אולם השבועות הראשונים עברו עליה בשלווה יחסית, עד שהגיע שבוע 22 ובו קיבלה התקף חריף. "היו לי כאבי בטן עזים וכל המערכות בגופי השתבשו. הייתי בטוחה שההריון שלי נגמר, סבלתי מכאבים ברגליים וקושי נשימתי. כשהגעתי לבית חולים אושפזתי, וכשבדקו אותי ראו שההריון תקין, אך שתי המחלות תקפו יחד: הייתה דלקת מסביב לקרום הריאה שהשפיעה על הנשימה, דלקת חמורה בלבלב ובעוד אזורים בגוף".
אז החלה ההתמודדות הקשה עם הידיעה שהיא צריכה לחיות עם שלוש מחלות שמקשות על חייה ועל תפקודה, ומאיימות על החלום שתמיד היה לה: בית מלא בילדים. "כחודשיים לאחר הלידה, לא הייתי מסוגלת לתפקד. אני גדלתי במשפחה מרובת ילדים, וזה מה שתמיד רציתי: בית עם 4-5 ילדים, שמח ומלא חיים, הרגשתי שניפצו לי חלום ושהנפש שלי כמהה לילדים נוספים. בהתחלה הקשבתי לרופאים אבל בהמשך כשעומרי היה בן שנתיים, הרגשתי שלא משנה מה יהיה, אני הולכת עם האמת שלי. התחלתי לדבר עם ניסים על ילד נוסף. כשהתייעצתי עם בית החולים, הם אמרו לי שאני לוקחת סיכון רב, והרופא שליווה אותי אסר עליי באופן מוחלט להיכנס להריון".
בת אל הפסיקה את הטיפולים התרופתיים שכללו גם סטרואידים שניפחו אותה, והייתה בהתכחשות למצבה הרפואי. באופן מפתיע, גם הפעם נקלטה מיד להריון טבעי. "בכלל לא ידעתי שאני בהריון, התעלפתי בבית, וכשהגעתי לבית חולים אמרו לי שאני בהריון ולא הבינו איך אני מזניחה את הטיפול בסוכרת שיש לי (סוג 1). חיברו אותי למשאבת אינסולין שאותה הסתרתי בחזייה שלי, ללא טיפול תרופתי נוסף, וההריון התנהל נפלא. עליתי יחסית מעט במשקל, ורק מדי פעם אושפזתי למספר ימים".
המקרה שלי היה נגד כל הסטטיסטיקות
"כשהגעתי לשבוע 33 הרופאים היו בכלל בספק אם אצליח להגיע לשבוע 38, והזהירו אותי שאם לא יהיה שיפור תוך ימים ספורים, יילדו אותי. המצב רק החמיר, וביום שנכנסתי לשבוע 34 רצו לתת לי זירוז. בכיתי והתחננתי שיתנו לי עוד זמן. אבל הרופאה אמרה שהיא לא מוכנה לאבד אותי. עם ערכי הסוכר הגבוהים שהיו לי, חששו שאקבל דום לב. בן זוגי היה מבוהל, אבל האמנתי שהכול יהיה בסדר. למרות הזירוז, ילדתי אחרי 36 שעות ללא אפידורל, לידה טבעית ויפה. אך התינוקת שלי הייתה בטיפול נמרץ, ועברה שנה שלמה של ייסורים".
הפעם עזבה בת אל את בית החולים בתחושה אחרת לגמרי. "אמרתי לרופאה שאני מיד רוצה שוב להיכנס להריון, והיא אמרה לי שאני לא שפויה, ושאני לא יכולה לעשות את זה לעצמי. כשעזבתי אמרתי לה: 'את תראי, ניפגש בקרוב מאוד'".
וכך היה, שלושה חודשים אחרי הלידה, בת אל נכנסה שוב להריון, והופיעה בבית החולים. "הם פשוט לא האמינו, המקרה שלי היה כנגד כל הסטטיסטיקות. כולם מסביבי אמרו לי "את הורגת את עצמך, בסוף את תשאירי ילדים יתומים. אבל אני הרגשתי שאני מממשת את כל המהות שלי, ושאני מגשימה את החלום שלי ואף אחד לא יגיד לי אחרת". בת אל התבשרה שיש לה בן, והבטיחה לעצמה שאם ההריון יעבור בשלום, תקרא לו יהונתן. "האמונה שלי באלוהים רק הלכה והתעצמה, כי הרגשתי שיש שם מי ששומע ומכוון אותי".
ההיריון השלישי היה ברובו תקין אך בשבוע 28 החלה להתפשט בגופה של בת אל דלקת פרקים חזקה. היא סבלה מכאבי תופת שהצריכו אשפוז וטיפול בסטרואידים, שהעלו את רמות הסוכר בגוף, והסוכרת השתוללה. בשבוע 37 החליטו הרופאים לתת לה זירוז וליילד אותה, שוב לבקשתה ללא אפידורל. "אחרי שילדתי, הגיעה אליי מנהלת אגף יולדות ואמרה לי שהיא לא מבינה למה אני מסכנת את חיי כדי להביא ילדים, ואיך אני מקבלת כזו החלטה לאחר שאומרים לי שאני יכולה למות".
אם את שוב בהריון, אני לא מטפל בך יותר
נדמה היה שככל שהסביבה לחצה על בת אל לעצור את שרשרת ההריונות שלה, כך לבה התחזק והאמונה בעצמה ובגופה שיעמוד במסע הזה רק הלכה וגברה. "כשחזרנו הביתה מבית החולים, אמרתי לניסים 'אנחנו במומנטום, עומרי בן 4 נועה בת שנה ויהונתן נולד, זה בדיוק הזמן לילד נוסף'. הוא אמר לי שאני לא נורמלית. אבל הרגשתי שזה הזמן להביא עוד ילד, נהניתי מהשגרה שלי עם הילדים, הם היו קטנים אבל הכול היה מתוקתק בבית, וממש רציתי עוד ילד". ניסים הטיל אולטימאטום: מנסים פעם או פעמיים, וזהו, לא ממשיכים יותר. גם הפעם זה עבד במהירות.
למחרת בבוקר, הדימום פסק. הרופא שצפה שההריון יסתיים, היה המום לגלות שהפתיחה הצטמצמה, ושק ההריון עלה למעלה וכבר לא לחץ על השלייה. השבועות חלפו במגמת שיפור, עד שבשבוע 33 בת אל החלה שוב לסבול מהתקפים וכאבים עזים. היא אושפזה עד לשבוע 37 שבו החליטו ליילד אותה. "הפעם הרופאה הכריחה אותי לקבל אפידורל, כי חשבה שלא אוכל לעמוד בלידה, בגלל דלקת חריפה שהייתה לי באגן. התנאי השני שלה היה שאני לא אחזור לשם, כי הם לא רוצים לראות אותי יותר".
כשבת אל נכנסה לחדר לידה, לא היה בסביבה רופא מרדים שייתן לה את זריקת האפידורל, ורק כשהייתה כבר בפתיחה של 8, זמן קצר לפני הלידה, הגיעה רופאה מרדימה שהתעקשה עדיין לתת לה את האפידורל, למרות שבשלב זה, הוא כבר לא היה אפקטיבי.
"לאחר שקיבלתי את הזריקה החלו לי כאבי תופת בראש, לא עניין אותי אפילו לראות את התינוקת שנולדה כי הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ. הרופאים רק נתנו לי אופטלגין, ואמרו לי שאני סובלת בגלל הבחירות שלי. ביום שבו חזרתי הביתה מבית החולים, נכנסתי להתקלח, והתמוטטתי במקלחת. תוך זמן קצר קדחתי מחום והחלתי להזות. פינו אותי לבית חולים, ולא ידעו שם מה לעשות איתי, הם מיד יצרו קשר עם הרופאה שליוותה אותי בהריון בסיכון. אני לא זוכרת כמעט כלום מאותן שעות, אך סיפרו לי שהוכנסתי ל-CT ראש בדחיפות, שם גילו שיש לי בצקת במוח וזיהום חמור בדם, כתוצאה מזריקת האפידורל, למרות שאף רופא לא הודה בטעות שנעשתה שם או ציין מה מקור הזיהום, להיפך, בית החולים ניסה להסתיר את המידע. בגלל שסבלתי מדלקת פרקים והייתה רמה של זיהום בדם, אסור היה לתת לי אפידורל, שיצר ריאקציה ובצקת במוח. הייתי בטיפול נמרץ, והיה חשש לחיי".
כעבור שבועיים בת אל יצאה מבית החולים. לאור מה שנאמר לה ועל פי המסמכים הרפואיים והטיפול התרופתי שהתלווה לאחר מכן, היא עברה שבץ מוחי.
"לא יכולתי להזיז את הראש, וצד אחד של פניי היה נפול. מאז זכיתי לתובנות רבות בחיי, ביניהם להציב את הבריאות שלי בסדר עדיפות גבוה, ולהתחיל לטפל בעצמי. הייתי בעודף משקל של 40 ק"ג, בגלל כל הסטרואידים. התחלתי לנהל אורח חיים בריא, עם תפריט מאוזן ופעילות גופנית מבוקרת ומותאמת, ובקרוב אני אתחיל טיפול ביולוגי".
במהלך כל ההריונות המסוכנים האלה לא עצרת לרגע לחשוב שאת עלולה לאבד את חייך?
"לא רציתי לחשוב על זה. הבהירו מה הסיכונים, אבל הייתה לי אמונה חזקה שהכול יצלח. האמנתי בעצמי, ובכך שהכול יסתיים בטוב. בן זוגי פחד כל הזמן, הנושא הזה אמנם לא עלה אבל הוא לאורך כל הדרך הביע את החשש שלו".
במבט לאחור, מה היית ממליצה לנשים אחרות במצבך?
"מצד אחד להקשיב לאינטואיציה שלהן, אם משהו מרגיש להן לא נכון אז זה לא נכון, ואם מרגיש להן נכון ללכת עם האמת שלהן עד הסוף, ומצד שני להקשיב בכובד ראש לרופאים ולהמלצות שלהם, ולהאמין שהם רוצים את הטוב ביותר עבורנו, לא לשלול את מה שהם אומרים כי יש סיכונים שהם מעבר להבנה שלנו".
אבל את לא הקשבת לרופאים.
"לא הקשבתי אבל הייתי תחת השגחה כל הזמן ולא התנערתי ממנה, הם ליוו אותי לאורך כל הדרך".
חושבת היום על ילד נוסף?
"שנה לאחר הלידה עוד חשבתי על זה, אבל ניסים לא רצה לשמוע על זה בכלל". בת אל מספרת ששנתיים לאחר הלידה כל החוויות שעברו עליה, והעובדה שהצליחה לממש את חלומה כנגד כל הסיכויים, וקיבלה את חייה במתנה, הובילו אותה למקום של נתינה ועזרה לזולת לקהילה בה היא חיה. "גדלתי בבית שחינך אותי לערכים של נתינה ועזרה ופתאום זה חזר אליי והפך להיות דבר מאוד משמעותי בחיי". בת אל מגייסת סלי מזון ותרומות כספיות עבור משפחות מעוטות יכולת, ניצולי שואה וילדים בסיכון, ומצליחה להוביל ולהניע לא מעט אנשים לתרום לקהילה. "אם אני זכיתי לעבור את כל מה שעברתי ולשרוד, זו הזכות והשליחות שלי להעביר את זה הלאה".
הרפואה התקדמה בתחום של הריון בסיכון
לדברי פרופ' מיכאל קופרמינץ, מנהל היחידה להריון בסיכון גבוה בית חולים יולדות על שם ליס מרכז רפואי תל אביב, הרצון להרות בקרב נשים מכל הגילאים והמגזרים חזק מכל דבר אחר. די שכיח לפגוש בנשים שנאמר להן לא להרות בגלל סיבות רפואיות אך הן בכל זאת נכנסות להריון. "המגמה הזו שכיחה בעיקר בשנים האחרונות, משום שגם הרפואה יודעת הרבה יותר וגם הנשים בעצמן. אם עד היום הן היו תלויות ברופא ובמוצא פיו, היום אנחנו חיים בעולם גלובלי, נשים נכנסות למאגרי מידע, וזה משפיע על ההחלטות שלהן להיכנס להריון. החשיפה באינטרנט מאפשרת לקרוא ולהבין יותר, ואולי לקבל כוח מנשים אחרות ברשתות החברתיות".
פרופ' קופרמינץ מסביר שבעשרים השנים האחרונות, הרפואה מאוד התקדמה בתחום של הריון בסיכון, הניסיון של הרופאים עלה באופן ניכר, וגם השכיחות לקבל חוות דעת נוספות. "פעם אם רופא היה אומר לא, היו מקבלים את זה, היום הולכים למומחים נוספים כדי לקבל חוות דעת שנייה הרבה נשים מגיעות אליי אחרי שעברו סינון ראשוני ונאמר להן לא להיכנס להריון, ואילו אני דווקא לא רואה בעיה להיכנס להריון. לטעמי, זה עניין של ניסיון אישי, מקום ההתמחות והמקרים שראית, כל אלו תורמים להחלטות של הרופא", אומר פרופ' קופרמינץ ומספר על מקרה דרמטי של אישה צעירה שהייתה מאושפזת חודשים ארוכים ובחרה למרות כל זאת להמשיך בהריון. מדובר במטופלת שלו בשם הילה בת 24 אשר הגיעה לבית החולים כשהייתה בשבוע 18-19 להריון עם שבץ מוחי ושיתוק בצד אחד של הגוף. "מסתבר שיש לה מסתם בלב שלא היה תקין, מה שיצר תסחיף למוח, כאשר ההיריון היה הטריגר לכך. לאחר שהייתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ, והתחילה להיות מטופלת בתרופות ללב ולדילול הדם, הצענו לה להפסיק את ההיריון אך היא והמשפחה בחרו בחירה אמיצה להמשיך בהריון, ואנחנו תמכנו בהחלטה שלה ואמרנו שנעשה הכול כדי שההיריון יצליח. בסופו של דבר היא עברה ניתוח קיסרי, ונולדה לה ילדה בריאה. השיקום החזיר אותה למצב סביר והיום היא מדברת ויכולה ללכת, נשאר לה רק לטפל בבעיית הלב. היא בת 24.
מי בעיקר נמצאות בקבוצת סיכון?
"נשים שחולות בזאבת או בכצ'ט (מחלות הפוגעות ברקמת החיבור), יתר לחץ דם, בעיקר כשיש פגיעה באיברי מטרה כמו כליות ועיניים. נשים בגילאים מתקדמים. לאישה מעל גיל 40 הסיכון לסיבוך ולהגעה לטיפול נמרץ בעקבות הריון עולה פי 30 בעיקר אם יש להן מחלות רקע. נשים עם סכרת טרום הריונית, מחלות ריאה קשות. גם מושתלות כבד או כליה מסכנות את בריאותן כיוון שעלולה להיות דחייה של השתל, ובכל זאת הן נכנסות להריון. מחלות כאלה עלולות לגרום לסיבוכים, להחרפת המחלה או להיפרדות שילייה, לרעלת הריון, עיכוב צמיחה תוך רחמי או למות עובר ברחם".
היו מצבים שבהם נשים הזיקו לבריאותן ואף קיפחו את חייהן בעקבות הריון בסיכון?
"אמנם לא היו מקרים שהסתיימו באופן טרגי, ורוב ההריונות בסיכון מסתיימים בשלום, אך הגיעו אליי נשים לייעוץ והסברתי להן שההיריון מהווה סיכון לשבץ מוחי, והן בחרו למרות הכול להיכנס להריון בידיעה שהן יכולות למות. לפעמים ההריונות האלו מסתיימים בלידה מוקדמת".
מהי המלצתך לנשים במצבי סיכון בהריון?
"ככל שהרפואה מתקדמת כך הסיכונים עולים, והסיכוי להצלחה עולה, בהתאם לסוג המחלה. היום נכנסות להריון נשים שלא היו חולמות לעשות זאת לפני 20 שנה. הסוד של ההצלחה הוא הערכה קפדנית טרום הריונית על ידי צוות מומחים, וקבלת ייעוץ מולטי דיסיפלינרי של מומחים מתחומים שונים כמו קרדיולוגים, נוירולוגים גניקולוגים. עם טיפול נכון וניסיון רב אפשר לצאת מהמצבים האלה ללא פגע".