"הייתי ממש עסוקה בלשנוא את הקפל הזה" | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock, מערכת מאקו הורים
כמה קל לשנוא את הגוף, לכעוס עליו, להאשים אותו בבגידה. אבל אחרי שהוא מגדל בתוכו חיים ומוציא אותם (בדרך הטבע הכואבת או בניתוח כואב לא פחות) – אך טבעי שהוא ישתנה. לורי פייס, בלוגרית שלימדה את עצמה לקבל את "גוף האמא" שלה, החליטה לכתוב על התהליך, כדי לעזור לנשים אחרות.
"הקפל שמעל הצלקת מהניתוח הקיסרי יכול לגרום לכל כך הרבה תסביכים וקשיים בדימוי הגוף. אבל עבורי, זה החלק היפה ביותר בגוף שלי. בשלושת ההריונות שלי, קיוויתי ללידות וגינאליות. לפני הלידה הראשונה התכוננתי, למדתי, אפילו כתבתי תכנית לידה. אבל לידה של 21 שעות, תינוקת שנכנסה לתעלת הלידה 'על העוקם' וירידות דופק מפחידות של שתינו שלחו אותי לקיסרי חירום. בלידה השנייה ניסיתי לעשות לידה נרתיקית אחרי קיסרי, ושוב סיימתי בחדר הניתוח, ואפילו את הלידה השלישית, עם שני ניתוחים ברזומה, התחלתי בחדר לידה רגיל בכוונה מלאה ללדת נרתיקית – ושוב, סיימתי על שולחן הניתוחים.
הבלוגרית לורי פייס | צילום:
תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
לא משנה כמה ארזה - הקפל הזה לא יעלם
"אחרי שלוש פתיחות וסגירות אפשר לדמיין שיש לי צלקת מכובדת, עם הקפל המסורתי שמעליה. לא משנה כמה אני יורדת במשקל וכמה כפיפות בטן אני עושה, הקפל הזה מעל הצלקת לא נעלם. אני מניחה שהמתיחה שהעור עבר בכל הריון הרסה את היכולת שלו להתכווץ, ואני מודה שפעם היה לי קשה איתו. גם כשהייתי במשקל הכי נמוך שלי אי פעם – הוא היה שם, וגרם לי לחשוב שלעולם לא יהיה לי שוב 'גוף מושלם' או 'בטן שטוחה'. אפילו הייתי בוכה בגללו, מביטה במראה, מותחת אותו עם האצבעות ומבינה שמה שאני מדמיינת לעולם לא יקרה. הוא יישאר שם כל עוד אני חיה.
"ולא שלא ניסיתי. לבשתי מחטבים, ביררתי על ניתוחי מתיחת בטן וכמובן התלוננתי באזני כל מי שהסכים לשמוע. כמובן שלא לבשתי בגד ים, הייתי ממש עסוקה בלשנוא את הקפל הזה – אבל עכשיו, כשאני מבינה שאני אמא לשלוש בנות נהדרות, למדתי לאהוב אותו. אני מעריצה את הצורה שהגוף שלי קיבל, אפילו שכרגע אני עם קצת משקל עודף, שגורם לקפל להיות בולט אפילו יותר. נכון, מציק לי שהגומי של התחתונים שלי נתפס תחתיו, אבל הוא מזכיר לי שהגוף שלי גידל שלוש בנות נהדרות. לעולם לא תהיה לי בטן שטוחה, אבל מבחינתי זו המדליה לי כאמא. מדכא אותי שאני צריכה להרים את הקפל כדי לשטוף את אזור הצלקת, אבל אז אני נזכרת איך הייתי מסתכלת בכל הריון על הבטן מלמעלה ויודעת שתצא משם תינוקת שתהיה כל עולמי.
"כשאני מסתובבת בבית בתחתונים, אני מספרת מדי פעם לבנות שלי איך הן באו לעולם, ומסבירה להן שזה החלק שאני הכי אוהבת אצלי בגוף, כי בלעדיו לא הייתי אמא שלהן. לנשים תמיד יהיו תסביכים עם הגוף שלהן, עם כל הפוטושופ והלחצים החברתיים, ואני מודה שגם לי קשה לראות סלבס כחושות חודש אחרי לידה לובשות בגדים צמודים ונראות כאילו מעולם לא היו בהריון. ומכיוון שאני חד הורית, לפעמים אני חוששת איך יגיב הגבר שייכנס לחיי לצלקת ולקפל שמעליה. אבל בסופו של דבר, הם מזכרת לחיים שגדלו בתוכי. אותם חיים שכבר הולכים לבית הספר, עם ילקוטים שיותר גדולים מהן, מנופפות לי לשלום וקוראות לי 'אמא'. הן ממלאות אותי גאווה כל יום, וזה מה שהופך אותי ליפה וגאה בצלקת ובקפל שלי, שהביאו את הגאוות האלה לעולם".
