בשעה טובה חברתי ילדה תינוק. הגענו לביקור קצר ולא מעיק בכדי לראות את הפלא החדש שבא לעולם ולתת מתנה. לאחר צלצול קצר בפעמון נפתחה הדלת ומולי עמדה היולדת הטריה כדוגמנית שדופה בקטלוג אופנה.
ניסיתי להסתיר את מבטי הקנאה, אך ללא הצלחה. "את נראית נהדר!", אמרתי בהתפעלות. "לא רואים בכלל שילדת, וזאת כבר הלידה השלישית שלך!".
בתגובה היא השפילה מבט ואמרה בלחש: "ממש לא. אני צריכה לרדת לפחות עוד שלושה, ארבעה קילו בשביל לחזור למשקל שלי לפני הלידה". היא ניסתה לצוד בין אצבעותיה צמיג שומן דמיוני באזור המותן אך ללא הצלחה והוסיפה: "את רואה?"
לא. לא ראיתי כלום.
בהריון כמעט לא עליתי במשקל
הנשים הללו הן הכי מעצבנות ולא משנה אם ההסברים שלהן לתופעה הבזויה הזאת מנסים לעודד ולנחם אותי, כדוגמת - "ככה זה אצלנו בגנים, גם אחותי יום אחרי הלידה נראתה כמו פלטה". או הסברים מתריסים כמו - "מותק, אני עבדתי קשה בשביל זה. אני אוכלת רק אוכל בריא ומתעמלת כל יום שעתיים".
זה פשוט מכעיס, במיוחד לאור העובדה שאני כבר שנה ועשרה חודשים אחרי הלידה ועדיין מידי פעם אנשים מאחלים לי "בשעה טובה", בחיוך רחב ושואלים "באיזה חודש את?" או "כל כך מהר עוד תינוק? כל הכבוד".
בדרך הביתה בעלי נהג, אבישי נרדם ואני עצמתי עיניים וניסיתי לערוך ביני לבין עצמי חשבון נפש כיצד הגעתי לאן שהגעתי ובעיקר – למה?
ההתחלה דווקא הייתה נפלאה. בארבעת חודשי ההריון הראשונים הקאתי מיד כל דבר מזון שנכנס לפי.
תחילה התרגשתי מן ההזדמנות שניתנה לי לחסל ארוחת מקדונלד בשלוש דקות ומייד להוציאה החוצה, אך לאחר מכן כתוצאה מחרדות ודאגות קיומיות לעובר ולהתפתחותו התקינה הקפדתי על תזונה בריאה ומעט התעמלות יומית.
למעשה רוב ההריון ניזונתי מעגבנייה, גבינה, חסה ומעט חזה עוף. אחות ההריון התפעלה ממני והחמיאה לי על כך שעד לשבוע 36 העליתי בסך הכל שישה קילו.
אז מה קרה? מה השתבש? כיצד בסופו של דבר כשנה ועשרה חודשים לאחר הלידה אני שוקלת חמישה קילו יותר ממשקלי כשבוע לפני הלידה?
אני יכולה לטמון את ראשי בחול ולטעון כי הדבר בגדר פלא, אך לצערי אני בהחלט יודעת את התשובה.
תשובה פשוטה – ארבע מילים: חופשת לידה + חוסר אחריות.
אחרי הלידה מכנסי ההריון שיקרו שהכל בסדר
שישה חודשים בילינו אבישי ואני בבית, מתוכם שלושה חודשי חורף כשאני שרויה בדיכאון קל אחרי הלידה.
זה התחיל בחבילת שוקולד כל יום כי "מגיע לי" וקצת (טוב נו, הרבה) גלידה בלילה, המשיך בשניצל מטוגן היטב מידי יום בצהריים, פיצה בערב, עוגות פינוק של אמא בסופי שבוע והכי נורא – התירוץ שהגן עלי מפני העולם ומפני המצפון שלי עצמי "אני אחרי לידה!".
מכיוון שלא הנקתי לא היה צורך לשקול מה מפריע לתינוק בתזונה שלי. יכולתי לאכול הכל.
אבל כמה זמן ניתן להמשיך עם המשפט הזה כתירוץ? בזמנו חשבתי שאולי עד הבר מצווה של אבישי. ולמה לא? זה מאד קל. מכנסי ההריון המעוצבים שלי שאפילו בתקופת ההריון היו גדולים עלי, החלו לפתע להתאים לי וגרמו לי לחשוב שהכל בסדר.
כך המשיך משקלי לעלות ככדור שלג הגדל בהתגלגלו במורד ההר. עוד ביסלי... עוד במבה... מגיע לי.
חופשת הלידה הסתיימה, חזרתי לעבודה והיה לי קשה. אני גם אמא וגם אשת קריירה, אז אני מזמינה עוד מגש פיצה, מגיע לי, לא? היה לי יום ממש קשה בעבודה.
ואז מגיעה תקופת החגים, ועוד כמה חודשים עוברים ועוד תקופת חגים ושני ימי הולדת שלי ושוב פעם מגיע לי. תמיד מגיע לי, תמיד יש סיבה ותמיד יש תירוץ. ללכת ברגל? מחר! להתחיל דיאטה? מחר! אבל מחר מגיע ורצון אין.
בכל יציאה מהבית אני נתקלת באמהות טריות רזות ומגניבות שלובשות גופיה, מכנסים קצרים וכפכפים ואני מנסה לשכנע את עצמי שאני בכלל לא חשובה – העיקר שאצל אבישי הכל בסדר.
אני מוכנה לעשות הכל בשביל לרדת במשקל, חוץ מדיאטה והתעמלות
אני מנסה מידי פעם לקנות לעצמי בגדים והחיפוש הפך לקשה ומאתגר עד בלתי אפשרי. בכל פעם בתא המדידה אני מופתעת מהמצב אך בוחרת להפנות אצבע מאשימה כלפי רשתות האופנה "פעם מידת XL היתה באמת XL! והיום? הכל קטן, ממש חוצפה".
בכל פעם במקום לעצור לרגע ולחשוב, אני מתעלמת מנורות האזהרה וכתחליף נכנסת מחוייכת לחנות פוקס בייבי ורוכשת עוד ועוד בגדים לאבישי.
כשאני יוצאת משם עם שקיות עמוסות מכל הבא ליד אני מרגישה טוב עם עצמי ושוכחת לחלוטין את המטרה הרשמית שבגללה הגעתי בכלל לקניון.
אני מנסה לחשוב מה אני מוכנה לעשות על מנת לחזור למשקלי הקודם שלפני הלידה ואני גם עונה לעצמי "הכל! הכל! באמת הכל! חוץ משני דברים... דיאטה והתעמלות..."
חברה שלי מנסה להסביר לי שזה קצת בעייתי ולכן בשלב זה אני מחליטה לנסות לפתח הרגלי אכילה בריאים יותר, לא דיאטה חס וחלילה. אני אנסה לאט לאט להתרגל לרעיון שאני אמא לפעוט ולא לתינוק ואנסה להפסיק להסתתר מאחורי צמד המילים הנהדר והמנחם "אחרי לידה".
ואתן נשים הרות יקרות היזהרו מחופשת הלידה. מסתבר שגם היא קשורה לעליה במשקל ולא רק ההריון.