"התחלתי לדגמן בגיל צעיר, העבודה הראשונה שלי בתחום הייתה בגיל 14. תוך כדי הצבא המשכתי לדגמן, וגם עבדתי כברמנית - ככה גם פגשתי את שחר בעלי", היא משחזרת. "בהתחלה היינו חברים טובים, עד שהבנתי שאני מאוהבת בו. התחתנו כשהייתי בת 22, ודי מהר נכנסתי להריון בזמן שעשיתי תואר בתקשורת וניהול. לא היה לי שמץ של מושג למה אני נכנסת, אף אחד לא הכין אותי לשינוי שהולך לטלטל כל תחום בחיים שלי: מהזוגיות, ועד המקצוע והתפיסה שלי את עצמי. שבועיים אחרי הלידה כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים, ולהגיד שהיה לי קשה יהיה אנדרסטייטמנט שאין כדוגמתו. כל החיים שלי התהפכו. הייתי מגיעה רק לשיעורי חובה, שואבת חלב בהפסקות במקום לנוח וכל הזמן לחוצה שלא יוצא מספיק. בלילות הייתי ערה עם רפאל, לומדת בקושי למבחנים ומכיוון שבעלי עובד בלילות - רוב הזמן פשוט הייתי לבד".
היום, שנתיים וחודשיים אחרי הלידה הראשונה, וכשהיא אמא לשניים, מבינה לילי שהייתה בדיכאון. "אין מילה מדויקת יותר לתאר את מה שעבר עליי באותה תקופה. זו הייתה תחושת בדידות עצומה, ימים ארוכים שפשוט לא הצלחתי לראות את סופם, והיו רצופים בכי ומחשבות קשות. לא היה סביבי אף אחד שיוכל לעזור לי. ההורים שלי היו רחוקים, שניהם עובדים ולא יכלו יותר מדי להיות איתי ועם רפאל. החברות שלי היו עדיין רחוקות מאוד מהשלב הזה, ואפילו שהן ניסו לעזור ולהיות אמפתיות, לא היה להן מושג איך לגשת אליי בכלל. הבדידות שלי הייתה עצומה.
"לפני הלידה יצאתי וביליתי ופתאום הרגשתי שהכל נגמר"
כדרך להתמודד, ולחלוק עם העולם את התחושות הקשות שחוותה, החליטה לילי לגשת לעניין מזווית אקדמית - וכתבה עבודה על קשיי ההורות הראשונית במסגרת קורס בחירה בלימודים. "חיפשתי מקום שיאפשר לי להגיד שזה סיוט לפעמים. אנשים היו אומרים לי: 'איזה אושר, את בטח בעננים', ואת מרגישה אבודה, אין לך מושג מה לעשות עם התינוק שלך. כתבתי עבודה על הקושי בהורות ועל ההשתקה של הרגש הזה, בעיקר של אמהות. החברה מצפה שתהיי הכי מאושרת בעולם, והיא גורמת לך להרגיש כל כך לא בסדר כשאת לא. כולם משחקים אותה שהכל נהדר ומושלם, וראיתי שכשאני כנה ומספרת על הקושי שלי, חושפת כמה היה לי נורא, פתאום אמהות אחרות מעזות גם לחשוף. זה בסדר לבכות, להתאבל על מה שנפסק. לפני הלידה עשיתי קמפיינים בחו"ל, יצאתי וביליתי, והרגשתי שהכל נגמר - וחייבים לתת לאמהות מקום לבטא את הכאב הזה, לצד השמחה על התינוק. זה לגיטימי בדיוק באותה מידה".
אחרי כמה חודשים קשים, לילי הרגישה שהיא מתאוששת. "למרות שאני חושבת שהדבר הנכון לנשים במצב שהייתי בו הוא ללכת לטיפול, וגם לקבל תרופות אם צריך, אני לא הצלחתי. השגרה הייתה כל כך אינטנסיבית, שלא יכולתי לפנות את הזמן, אבל למזלי השגרה גם הייתה מה שריפא אותי מהדיכאון שהייתי בו. התפקוד הגבוה שנדרש ממני בלימודים ועם הילד פשוט הכריחו אותי לחזור למסלול, למרות שברור לי שיש נשים שזה לא עוזר להן, וצריכות לקבל עזרה חיצונית - וזה בסדר גמור, כמובן. מה שעוד עזר לי הייתה העובדה שלקחנו מטפלת, שפינתה לי קצת זמן לעצמי, לזוגיות וללימודים שלי, ואפילו סתם להתקלח כמו בנאדם או לשבת לשתות קפה בלי לקפוץ כל שנייה. אחר כך כבר נכנסתי להריון השני, והפעם הכל עבר הרבה יותר חלק".
לקראת הלידה של בנה השני, לפני שמונה חודשים, לילי כבר ידעה למה לצפות - אבל הופתעה. "כשילדתי את עילאי, הכנתי את עצמי לגרוע מכל. זכרתי בדיוק את הקושי, את הבכי, את חוסר השינה - אבל או שהוא פשוט נולד עם אופי יותר נוח, או שאני הגעתי מחושלת. בכל מקרה, החוויה בפעם השנייה הייתה קלילה בהשוואה ללידה הראשונה. ידעתי בדיוק מה אני עושה וגם אם היה לי קשה - ועדיין קשה לי לפעמים עם שני ילדים קטנטנים בבית - אין בי את תחושת חוסר האונים והאבדון שהיו פעם. חשוב לי להעביר מסר לנשים שילדו לא מזמן או עומדות ללדת בקרוב - ילדים זה אושר, אבל לא רק. בהתחלה האושר הוא רגעים בודדים בתוך קושי גדול, עסוקים בעיקר בהתמודדות טכנית עם התינוק ועם עצמך - וזה בסדר גמור. אל תקשיבו לביקורת, תניקו, אל תניקו, תעשו מה שטוב לכן, מה שאתן מסוגלות ויכולות, ואל תתביישו לבקש עזרה. זה מגיע לכן".
>> איך נראה יום בחייה של אישה בדיכאון אחרי לידה"