הסיפור שלי מתחיל במשקל עודף. כן, כמו הרבה מאוד נשים. בגיל 28, התבשרתי על ההריון הראשון והמשמח שלי. התחלתי אותו עם אי אילו קילוגרמים עודפים שקיבלתי בחסד רבה מחיי רווקות תל אביביים טובים שכללו פאבים, מסעדות ויתר נשנושים לעת ליל. ההיריון השני הגיע מהר אחריו, מהר מדי מכדי שאספיק בכלל להשיל את סממני ההיריון הראשון. ספורט היה ממני והלאה. למעשה המנטרה שלי הייתה תמיד שאין שום סיבה טובה לסבול ולהזיע, אם אפשר לאכול וליהנות במזגן של חופשות הלידה.
אבל משהו, לאורך שנות היותי אמא, השתנה. מילדה צעירה שלא ידעה דבר מהחיים שלה על אימהות, הורות ומה זה אומר באמת לגדל משפחה משלה, התחלתי ללמוד על עצמי דברים חדשים: בשבע שנים האחרונות, הכרתי את עצמי באופן שמעולם לא חוויתי והכרתי, נהניתי מדברים שלא חשבתי לעולם שאהנה מהם: כמו למשל איך זה מרגיש שמישהו אוכל לי מהציצי , איך זה נראה שייצור קטן שלא יודע לדבר אפילו ושאנחנו בקושי מכירים - מחייך אלי, לראשונה העסיקו אותי צרכים של תינוקות ועוד הרבה דברים שלא חלמתי שאדאג מהם או שיעשו אותי כל כך מאושרת (ועייפה מאוד) גם יחד.
בלי שום הכנה מוקדמת, פתאום הבנתי למה אני מסוגלת, ואהבתי את מה שקרה לי. החלטתי להתמקד בתחום ההורי, ללמוד אותו על בוריו ולהפוך אותו למקצוע לחיים. במקביל, במשך השנים כאמא התחלתי ליזום דברים בתחום ההורות, שתפסו תאוצה.
הפינאלה: הגזרה השקטה והמשמינה
אבל הייתה גזרה אחת שהזנחתי כליל: המשקל שלי. היא נותרה הנדבך האחרון, השקט, המשמין. בעזרת חברה, התוודעתי לקבוצת הרזיה מדהימה שנקראת 'כח החמש'. הרעיון הוא פשוט: קבוצה של נשים (שלימים גיליתי כמה מדהימות אותן) שמדברות על הרזייה וגם עושות כושר. והרבה כושר.
הצטרפתי אליהן למסע הרזייה. מהר מאוד הבנתי שאני עדיין שונאת ספורט. ובכל מפגש שלנו – נאמתי להן שאין מצב שאני עושה את מה שהן עושות. אבל הן, קיבלו אותי ואהבו אותי גם ככה, באנטי מוחלט. מצד שני, הן לא הפסיקו לדבר על הכושר הזה שלהן, עד שכבר לא יכולתי לשמוע אותן והחלטתי לנסות גם.
התחברתי לקבוצת proteamוהתחלתי באימוני trx. ההתחלה הייתה קשה ומייגעת אבל כעבור חודש – משהו השתנה. פתאום הבחנתי בתוצאות בגוף ושיפור עצום ביכולות שלי באימון. נזכרתי בתקופה ההיא של תחילת האימהות שלי, שגם אז הייתי קלולסית מוחלטת. הבנתי שגם את האמהות שלי, למדתי בסוג של 'אימונים' שכללו לא פעם גם ניסוי וטעיה. נזכרתי שביציאה מבית היולדות, שאלתי את עצמי 'רגע אבל מי נתן לי אישור? מי אומר שזה בסדר שאני אהיה אמא ואיך אהיה אחראית על הדבר הפצפון הזה?'. רק אחרי כמה שנים בתוך הדבר הזה, הבנתי שאני ורק אני היחידה שנותנת לעצמי את האישור בכל יום מחדש.
אחרי חודש של אימונים, ראיתי פרסום של מועצת נשים בעיריית כפר סבא לקבוצת הריצה של NRSPIRIT. סלוגן המודעה היה: 'טריאתלון נשים- כל אחת יכולה!'. אמרתי לעצמי שאם באמת כל אחת יכולה, אז אולי גם אני? התקשרתי לנעמי המאמנת ושאלתי אותה אם באמת אני יכולה על אף שאני לא בכושר. היא ענתה נחרצות: 'כן'. הקשיתי ואמרתי לה שאני לא רצתי מעולם וגם לא רכבתי על אופניים מעל עשור, והיא פשוט הוסיפה בנונשלנטיות: 'אין שום בעיה'.
היא לא השאירה לי ברירות ובאתי. מאימוני הליכה מהירה וממש מעט ריצה תוך פחות משלושה חודשים התחלתי לרוץ ואפילו להשתתף במרוצים. אני – כן? פדלאה מבית טוב. אני רצה, אני עושה, אני מצליחה!
איך זה קרה? זה פשוט. הבנתי שאם הצלחתי ללמוד איכשהו להיות אמא מתוך מקום של חוסר ידע מוחלט ועוד להפוך את זה למקצוע ולהדריך גם הורים אחרים -אין סיבה שלא אצליח ללמוד לשחות, לרוץ ולרכב על אופניים והכל בתחרות אחת. ואכן – הצלחתי.
בעזרת האימונים של צוות NRSPIRIT , פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים, הגעתי לטריאתלון נשים, מרוגשת מאד אבל עם ביטחון שאצליח, ועשיתי את זה - מההתחלה ועד הסוף! ולמסע הזה שלי שהסתכם ביום אחד ספורטיבי במיוחד, הגיעו כל האנשים המיוחדים שתמכו בי לאורך הדרך: המאמנים המדהימים, בן זוגי האדיר ושני ילדיי עם זרקורים של גאווה ואושר בעיניים שלהם אי אפשר לתאר במילים, אבא שלי המקסים, החברה הכי טובה שלי ובלב ובנשמה, וכל החברים והחברות שתמכו ועודדו ולא הפסיקו לפרגן בהודעות בטלפון ובכל פעם שנפגשנו.
לצד האושר והסיפוק הגדול בהישג המטורף הזה, אני חושבת שהתובנה הכי חשובה שגורמת לי לגאווה גדולה היא העובדה שאם אנחנו רוצות- אנחנו בהחלט יכולות. או במילים אחרות מעולם ההריון: אם עברת לידה- כל השאר קטן עליך, תאמיני לי. אפילו טריאתלון.
*שלי פורפר-רוזן היא מטפלת MA, מדריכת הורים בגישת אלדר ומייסדת קבוצת הפייסבוק "המדריך לשינה מתוקה"
>> ויראלי ומטלטל: תינוק קטנטן מונף לכל עבר בשם היוגה