בסרטים, לידה מתחילה ברגע: בירידת מים בחנות, או בציר לחץ בזמן החופה של החברה הכי טובה, ונגמרת אחרי שנייה בצרחות "מה עשית לי?". המציאות, היא, אעפס, מעט שונה. צירי הלידה מתחילים בדרך כלל חלשים, בתדירות נמוכה, מפוזרים וללא סדר, ואט אט מתגברים.
אני אישית זוכרת בבירור את המחשבה שעברה לי בראש עם התחלת הצירים בלידת בני הבכור: "זה הכל? זה לא כזה כואב", ואז אחרי כמה שעות הבנתי כמה אינטנסיביים ומשמעותיים יכלים להיות הצירים.
אני פוגשת נשים לפני לידה ראשונה, שמכריזות שהן לא רוצות בכלל לדבר על האפשרות של אפידורל, ומצד שני כאלו שבטוחות שלא יצליחו בחיים להתמודד עם כאבי הצירים. אני פוגשת נשים בלידות חוזרות שקיבלו אפידורל, אבל היו רוצות הפעם ללדת בלי – וגם כאלו שילדו בלי וזיכרון הכאב כל כך משמעותי בחוויית הלידה, והחליטו שהפעם בטוח יבקשו אפידורל.
מה שכולן מגלות בסופו של דבר הוא שלידה היא מסע ארוך ומפותל שמורכב מהמון רגעים, וכל רגע כזה צריך לקבל את התייחסות שייחודית לו, והרבה פעמים החלטות ורצונות משתנים תוך כדי תנועה, ושוב משתנים – ואז שוב. זה הכול חלק מהדרך.
אישה צריכה ללדת כמו שהיא חיה
השימוש בתנועה ובכוח הכבידה הוא מרכיב חשוב במיוחד במהלך הלידה. הצירים הופכים ליעילים יותר והלידה מתקדמת טוב ומהר יותר כשיורדים מהמיטה ומתחילים לזוז. זה יכול להיות בתנועות קבועות בזמן ציר, בסיבובים בישיבה על כדור פיזיו ואפילו במקלחת, אבל הרעיון הוא לזוז.
מרגע קבלת האפידורל היולדת מרותקת למיטה, עם אינפוזיה ומוניטור, ובעצם לא יכולה לרדת יותר מהמיטה – ודווקא אז נחוצה מאוד עזרתה של הדולה. בשלב הראשון אני נוהגת לתת ליולדת שעד עכשיו התמודדה עם צירים ומאוד עייפה, לנוח. ממש לישון. הרפייה של הגוף ובמיוחד של האגן היא מצוינת ויעילה מאוד. אחרי שנחנו, חוזרים לעבודה.
בשלב הבא, בעזרת כל מיני טכניקות אני עובדת כדי להזיז את היולדת, כשהיא על המיטה. בשנים האחרונות ישנה נטייה לנסות להגיע למצב שבו האפידורל ישכך את הכאב, אבל ליולדת תהיה בכל זאת שליטה על הרגליים, ואז, ובהנחה שהכל בסדר ואין התנגדות של הצוות הרפואי, אנסה שהיולדת תסתובב ותיעזר במשענת המיטה, ותחזור להשתמש בתנועה, כשבן הזוג, או המלווה הנוסף ואני עומדים משני צדי המיטה כדי לשמור עליה ולעזור.
למעשה, כשחושבים על זה, אפשר לומר שהעבודה שלי כדולה לא רק שלא נגמרת כשיולדת מקבלת אפידורל – לפעמים היא אפילו קשה יותר.
בשורה התחתונה: רוב האנשים מקשרים לידה עם דולה ללידה טבעית, כלומר ללא משככי כאבים. בעיניי, כל לידה ואגינלית, גם עם אפידורל, היא לידה טבעית, כל עוד לא היה שימוש בוואקום או מלקחיים. בנוסף, אני מאמינה שאישה צריכה ללדת כמו שהיא חיה. כלומר, אם את מסתובבת עם כדור לשיכוך כאבים באופן קבוע בתיק, וכשכואב לך הראש את מושיטה יד לתיק ונוטלת כדור – זה בסדר שבזמן הלידה, כשמדובר בכאבים חזקים וממושכים יותר תפני לבקש אפידורל. אבל, וזה אבל גדול, חשוב לדעת באיזה שלב של הלידה לבקש אפידורל, ואיך בכל זאת לעזור לתינוק להתקדם ולהתמקם בתעלת הלידה בצורה הטובה ביותר למרות האפידורל.
בסופו של דבר צריך להיות ברור: אישה שבוחרת לקבל אפידורל לא צריכה להתבייש – כמו שאישה שלא קיבלה אפידורל היא לא גיבורה. שתיהן נשים שבחרו ללדת, כל אחת בדרך שלה, שמתאימה רק לה.
יש לכם עוד שאלות? מוזמנים לפנות לליאת סולומון
>> תובעת את בית החולים: "הלידה הותירה אותי מרוסקת"