כמה קטנה, ככה עסוקה: מיכל ויצמן (34) המוכרת כ"מיכל הקטנה", נושאת תאומים בנים ברחמה וצפויה ללדת ב-5.12. שישה ימים לאחר מכן, היא כבר צפויה לעלות שוב על הבמה עם המופע "מותק של פסטיבל". עם שני ילדים בבית (יולי, 10 וליאו, 9) ומעבר בית בחודש שמיני, לא לגמרי ברור איך היא הולכת לעשות את זה. "יהיה מעניין ומאתגר", היא אומרת לנו. אחרי שהרמנו את הלסת מהשוק, אנחנו עדיין לא מבינות איך הצלחנו לתפוס אותה לשיחה, אבל זה קרה. האם מיכל מוכנה לחדר הלידה? תהיו בטוחים שכן.
אז תאומים, הא? איך הגבת לבשורה הכפולה?
"לפני שנה בספטמבר עברתי הפלה בשבוע תשיעי לאחר שלא היה דופק לעובר. למרות שזה היה הכי מצער ולכל אישה שרוצה להיות בהריון, קשה לקבל מצב כזה, לא נכנסתי למערבולת של כאב וצער. אני בנשמתי אופטימית והאמנתי שיהיה טוב. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי הפלה. הבנתי עד כמה זה שכיח ושכל אישה שלישית בממוצע חווה הפלה כזו או אחרת, זה חלק מהתהליך והחיים והטבע, וזה בסדר. אי אפשר לחבק רק את ההצלחות והאהבות, לפעמים הכאב הוא מה שמאזן אותנו בחיים. אחרי שכל חנוכה הייתי על הבמות, יצאתי לחופשה רומנטית עם בעלי, ושם נקלטתי שוב.
"בפברואר האחרון, עשיתי בדיקה ביתית, והתשובה הייתה חיובית. כשהגעתי לרופא, היה שק אחד בהתחלה בלי דופק ונלחצתי, אבל זה היה שבוע צעיר ואמרו לי שאחזור עוד שבוע. הייתי בחוסר ודאות והתפללתי שהכול יהיה בסדר. אחרי שבוע ראו דופק, והרופא אמר שהוא רואה עוד שק אבל בלי דופק, ורק לאחר כמה ימים ראו דופק ושני שקי הריון, הידיעה שאלו תאומים קרתה בתהליך. רוב שעות היום אני מחזיקה את הבטן ולא מעכלת את זה, זה דבר מטורף, ואני מאמינה שהכול קורה לטובה. גם את הילדים הגדולים שלי גידלתי כמעט כמו תאומים כי יש ביניהם הפרש של פחות משנה, והם חברים הכי טובים. אני מרגישה הכי מבורכת בעולם, אני לא מאמינה לזה עד לרגע שאני אלד ואשים אותם עליי. נראה לי שיהיה קשה לעצור את הדמעות".
במה ההריון הזה ועוד עם תאומים שונה מהקודמים?
"עכשיו אני במעבר דירה, והכול תחושה של חדש. אם בדרך כלל אני ישנה 5 שעות בלילה וקמה באנרגיה של 200 קמ"ש, היום אני מרגישה באנרגיות של אדם נורמאלי, הכול בסלואו מושן, אבל אני נהנית מכל רגע וכייף לי. עד סוף ההיריון יש לי 30 הופעות, אני נאחזת בזה, כי זה מעביר את הזמן".
אילו תגובות קיבלת על ההיריון?
"'למה את ממשיכה לעבוד? למה את לא יושבת בבית? למה הטירוף הזה?' כולם גם נוגעים בבטן וכל אחד הופך להיות דוקטור ברחוב, אבל אני מחייכת ושמחה. יש הערות לכאן ולכאן, ועל הבמה אני שומעת לחשושים מהקהל, אבל זה ההשלכות של להיות אדם ציבורי, כשכל אחד יכול להגיד מה שבא לו. אני מרגישה בעיקר מבורכת ולמדתי לקחת את הטוב. אני מאוד קשובה לגוף שלי ואם קשה לי אני נחה גם על הבמה. את כל הסלטות באוויר כבר הורדתי. כשאני נכנסת לחדר, מפנים לי את המקום, שכחתי כבר שזה קיים".
באיזה שלב סיפרת לילדים על ההיריון ואיך הם הגיבו?
"בגלל שכבר חווינו את ההפלה והם ידעו על זה, הפעם לא רציתי לספר להם מהר (למרות שהם לקחו את עניין ההפלה בקלילות, בגלל שהיה לי חשוב להעביר להם את זה כך). הפעם חיכינו שהכול יהיה תקין, ורק כשהבטן יצאה לי בחודש רביעי, לא יכולתי שלא לספר שאני בהריון. בהריונות הקודמים עד חודש שישי יכולתי להסתיר. הילדים נוגעים ומרגישים, אבל עדיין מאוד קשה להם לעכל את הדבר הזה, אני בעצמי לא מעכלת את זה, במיוחד כשמדובר בשניים. אין בבית אווירה של מתי זה יקרה, אני מאוד פעילה והם פעילים, והכול מתנהל כרגיל, זה לא שהם רואים אותי שוכבת במיטה, הם מקבלים את האימא השמחה שהם מכירים בערב, ואין משהו חריג, חוץ מבטן חמודה. כשהם שואלים אותי אם התאומים מכירים אותם או שומעים אותם, אני אומרת להם שיספרו לי כי הם היו שם לא מזמן.
"הבן שלי היה חרד שאני אוהב אותם יותר ממנו, ואמרתי לו שאותו אני מכירה הרבה לפניהם. כשיולי גילתה שאלו בנים תאומים, היא מאוד כעסה כי חשבה שאני בחרתי את מין העוברים. לפני המון זמן אמרתי לה שכל מה שרציתי בחיים זה אחות כי יש לי רק אחים, וכשהיא באה, זה היה כאילו שלה חיכיתי כל החיים. היא זכרה את הסיפור שלי ואמרה לי שגם אני רציתי אחות. היא צודקת ואמרתי לה שאני חייבת להביא לה אחות. מבחינתי זה לא הסוף, בעלי אמר לי שאני חיה בסרט אבל אני חיה בסרט טוב".
מה נראה לך יהיה הכי מאתגר בלהיות אמא לתאומים?
"קודם כל אני מתפללת ורוצה שהם ייצאו ושהכול יהיה בסדר. אני לא חושבת על שמות וכו'. אני לא בנאדם של תהליכים, אלא אוהבת את ה'כאן ועכשיו', את הסוף ולא את התהליך. אני בכלל לא מעכלת את זה עדיין. אני רק רוצה לצאת בריאה ושלמה וגם שהם יצאו כך, עם כל השאר אני אתמודד. שום דבר לא מלחיץ ומפחיד חוץ מזה. אני לא חושבת הלאה".
מה הטיפ הכי מוזר שקיבלת עד כה על תאומים?
"לא להלביש אותם בבגדים זהים. זה נראה לי לא משנה ולא חשוב. אישיות של ילד מובנית מכל כך הרבה דברים. גם לגבי הנקה, אני מאוד רוצה להניק ונרתמת לזה, אבל לא אמכור את נשמתי. אני מקשיבה לתאומים שלי ואראה תוך כדי תנועה מה קורה".
מי יבוא איתך הפעם לחדר לידה?
"אורנה דץ ובעלי. אורנה היא הלב שלי והדבר הכי קרוב אליי בעולם, המתנה הכי גדולה שקיבלתי והיומן הסודי שלי. זו פעם ראשונה שהיא תהיה איתי בלידה. בעלי תמיד היה איתי וגם היה פעיל".
מהי תופעת הלוואי שהיית מוותרת עליה בכיף?
"כל הצרבות והבחילות, אבל גם חיבקתי אותן כשהן באו ולא הרשיתי לעצמי להתלונן, כי זה היה נראה לי לא לעניין, אולי רק בקטנה עם עצמי"
לידה טבעית או קיסרי?
"אני מתפללת ומכוונת ללידה טבעית, ומקווה שהתפילות יתממשו. יש דברים שלא תלויים בי, אני רוצה לחוות לידה ולהיות פעילה כמו שהייתי בלידות הקודמות".
את טיפוס של קללות וצעקות בלידה או סובלת בשקט?
"אני טיפוס פעיל ומשתפת פעולה, אני נמצאת בשליטה בכאב, בנשימות, ומעולם לא עברתי קורס זה פשוט בא לי טבעי, כמו כשאני שרה וכמו שקורה בפיתוח קול. כשאני בתוך הכאב אני לא חושבת על זה, אין לי בעיה לסבול כמה שעות כשאני יודעת שאחרי זה אקבל את המתנה של חיי ויש לי משהו שאני יכולה לאחוז בו".
הכול כבר מוכן לתינוקות או שאת בענייני עין הרע?
"לא בענייני עין הרע אבל כלום לא מוכן, אין לי לחץ כרגע, והכול יקרה תוך כדי תנועה. יש לי עניינים אחרים כרגע כמו לעבור דירה".
כבר נרשמה תופעה הקינון?
"אמנם אני עוברת דירה, אבל לא בגלל הלידה, אלא בגלל שקנינו. הקינון קיים באופי ובנוהל, אני כל שבוע עושה כאן סדר פסח, זו שגרת חיי".
למה את הכי מחכה ברגע של אחרי הלידה?
"למפגש של יולי וליאו איתם, זה הרגע שבו שאני אתמוטט באופן סופי, זה הכי מטריף אותי".
ממה את הכי מפחדת בלידה?
"רק מתפללת שהכול יעבור בשלום, אין לי פחד קיצוני, ואני לא נותנת לזה לנהל אותי".
איך את נערכת ליום שאחרי?
"אני לא שם, כרגע לא נערכת לכלום אלא ממשיכה לחיות את חיי. שעה אחרי שהם יצאו, אני הופכת להיות כמו ראש ממשלה ומתקתקת הכול".
מה תכתבי בסמס המיוחל אחרי הלידה לכל החבר'ה?
"מאיפה אני יודעת מה אכתוב? אני עושה הכול מהרגע להרגע. אכתוב מה שיבוא לי באותו רגע שיהיה הכי אותנטי".
צילום: נועה איזנשטט
>> האם ורד פלדמן מוכנה לחדר הלידה (בפעם השלישית?)