עברו שלוש שנים. שלוש שנים מאז הטור האחרון שלי כאן על הרווקות ועל חיפושי החתן המדופלמים שעברתי. שלוש שנים שבהן כבר הספקתי לשכוח את הלחץ וההתרגשות שלפני דייט חדש, את תחושת המיאוס כשאת מבינה ששוב "התמזל" מזלך והכרת בבון ממוצע המפתיע לרעה, ואת שינון המנטרה החיובית בפעם האלף "שבסוף זה יקרה ואסור לי להתייאש".
עברו שלוש שנים שבהן הכרתי אהבה גדולה, התמודדתי עם האתגר שבקשר זוגי בגיל מאוחר (ואוהוווו כמה מאתגר שזה היה), קיבלתי הצעת נישואין (מרטיטת לב, עבורי), הפקתי חתונה (ואפילו הצלחתי ליהנות ממנה), הסתגלתי לחיי נישואין (אתגר מס' 2), עברתי עיר ודירה וזהו, באופן רשמי, הפכתי ל"גדולה". אז תגידו מזל טוב, כי לא סתם בחרתי בדימוי גדולה - בגיל 37 פלוס אני בהריון. מתקדם. ראשון. וזה אושר גדול. ומלחיץ ומפחיד. ואני לא מאמינה שזה סוף סוף קרה. לי.
תקציר הפרקים הקודמים למי שהפסיד: נעים מאוד, דבורי. בעבר הלא רחוק: רווקה לוהטת (תנו לי), אזור מגורים: עיר הקודש והאושר - תל אביב. תחביבים עיקריים: אכילה, כתיבת הטור החתיך "בת 35, רווקה" ומפגשים מבדרים עם רווקים מוגבלים.
היכרות, הצעת נישואין וחתונה: בגיל 35 פצחתי במסע חיפוש זוגיות ואהבה למטרות חתונה והקמת משפחה מלבבת. הדרך כללה דייטים שונים ומשונים, לא מעט אכזבות ואפילו 2 ריסוקי לב כואבים.
אותו הכרתי דרך הפייסבוק. כן, כן. לכל אותן ואותם רווקים ורווקות מיואשים השוקלים לקפוץ מרכבת דוהרת, האמינו בזירת האינטרנט ואל תאבדו תקווה. בין כל שלל ההודעות הבנאליות, המוזרות לעתים, משעממות לפרקים ואפילו מטרידות מינית שהייתי מקבלת, נתקלתי פתאום בהודעה ממנו, בחור ירושלמי בגילי. קראתי, לא הבנתי לגמרי את חוש ההומור אבל קלטתי ערכים, חוכמה והמון לב. נפגשנו ולמרות שלא הייתי סגורה שאני בעניין, הוא כל כך הצחיק אותי והיה ממש חמוד באופן כללי שהחלטתי לנסות ולא לפסול. מפה לשם התאהבתי. עברה כמעט שנה ביחד ואז הוא הציע לי נישואין, באמצע טיול רומנטי בגשם, מול בית הקפה בו היה הדייט הראשון שלנו. כעבור ארבעה חודשים כבר התחתנו והיה לשנינו ברור שלא נחכה הרבה עם הרצון לילד.
הריון. בדיאלוג הפנימי שלי, מגיל 34 היה לי ברור שאזדקק לטיפולי פוריות. אם בגלל הרווקות המאוחרת שלי, אם בגלל "הזבל שבו לא מפסיקים להאכיל אותנו על מצב ביציות הנשים". דאגתי לבצע היפנוזה עצמית והתכוננתי מנטלית לזה שאין מה לעשות, אני אעבור טיפולים. אחרי 3 חודשים שבהם המחזור שלי הגיע לבקר כמו שעון, החלטתי להגביר קצב ולהתחיל מעקב ביוץ בקופת חולים. בעלי המתוק זרם איתי ופצחתי בתהליך. מסתבר, שלא כולן מכירות את הכלי המעולה הזה וחבל. מעקב ביוץ כולל מספר לא מבוטל של פרוצדורות שהאישה עוברת פעם בחודש, אבל זה מחיר קטן ששמחתי לשלם על מנת להשיג את המטרה שלשמה התכנסנו כאן. בייבי קטן.
אז לא התייאשתי, והתמדתי. זה לקח עוד 3 חודשים בהם התייצבתי בכל חודש לבדיקות, דקירות ופולשנות מהסוג הפחות נחמד כשביום בהיר אחד גיליתי שפיצוח האטום ההריוני קרה ושאני בהריון. מיותר לציין שהתעלפתי מרוב אושר ואני בהחלט מודה שגם צעקות, שירים, רינונים, פיזוזים ודילוגים מטופשים היו כלולים בחבילה. ייאיייי!
בת 38. נשואה ובהריון
נשואה ובהריון. אני! הרווקה שלא הפסיקה לשמוע בכל מקום צקצוקי שפתיים ואנחות על מר גורלה האכזר. הרווקה שהפסיקה לספור את כמות הפעמים שהמליצו לה לשקול לעשות ילד לבד. הרווקה שהיתה צריכה להסביר שוב ושוב שהיא מעריצה נשים המביאות ילד לבד ולגמרי בעד, אבל שהיא עדיין לא שם. היא חולמת על משפחה, בדיוק כמו שלה. לו רק הייתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפטים המעיקים האלו של "אבל איך? איך בחורה כמוך לבד?" או "אולי את בררנית מידי?". אז נכון, אף פעם לא לקחתי אותם קשה מידי והייתי רווקה די עליזה שהקפידה ליהנות גם מהדרך ומהמסע, אבל ברגעי הייאוש שבאופן טבעי בהחלט היו, המשפטים האלו היו מתגנבים לי לראש ונכנסים לי לנשמה.
לשמחתי, לאורך כל הדרך האמנתי שזה יקרה, שאמצא את האושר הפרטי שלי ואת הנחלה. גם כשעוד בחור אכזב, גם כשהייתי בעוד חתונה של חברה נוספת שהתמסדה. האמנתי וגם עבדתי קשה כדי להשיג את כל זה. חשפתי ברחבי הרשת את ליבי וחיי, יצאתי לדייטים, סמכתי, הסתכנתי, התאכזבתי, ניסיתי באמת והשתדלתי לא לפסול סתם. האמנתי שאקים בית ומשפחה בדרך המסורתית בה רציתי.
תודה לאל, מסתבר שלפעמים האמונה באמת מגשימה את עצמה.
5 קלישאות ההריון המאוסות ביותר:
מסתבר שזה ממש לא משנה באיזה גיל את נכנסת להריון ואיזה מסע עברת עד שזה קרה, יש דבר אחד שכל אישה תיתקל בו כשהיא מטפחת בטן: תגובות הזויות של אנשים. אז - גברים/נשים/דודות/סבתות חביבות ברחוב וכל אדם אחר שאינו בהריון אני פה כדי להזהיר אתכם - הבא שיאמר לי קלישאת הריון מצוצה מהאצבע יצטרך לשבת ולהקשיב לכל קיטוריי ומכואבי בגרסתם המלאה. והאמינו לי, אין עונש כבד מזה, תשאלו את בעלי. הנה חמש מהקלישאות המאוסות ביותר.
"תשעה חודשים עוברים מהר". נכון, כשאת בטיול מסביב לעולם, שותה שייק אננס על יאכטה ומשתזפת ליד דולפינים.
"את נראית מדהים וכל כך קורנת". שקר גס. אני שמנה, זעופה, לא חפפתי כבר שבוע כי אני עייפה וה"קורנת" הזה שאתם מדברים עליו הוא למעשה הצטברות דם מאסיבית בפנים שלי כי העובר לוחץ לי על החיים והנשמה.
"זה הזמן לאכול מה שאת רוצה". כן בטח, תאכלי כפרה. כמה שאת רק רוצה. תתעלמי מכך שרוב הנשים צריכות רק עוד 300 קלוריות ביום (שזה חצי בייגל ומנה אחת של יוגורט) כדי ללדת עובר בריא. וכן, זה מעט בדיוק כמו שזה נשמע.
"את לא תזכרי כלום מההריון ומהלידה". ואני שואלת, איך? איך??? איך לא אזכור שום דבר מתשעה חודשים של סבל פיזי בו הגוף שלי יצר וגידל כחממה אנושית בן אדם חדש דנדש מהאריזה ואיך לא אזכור את מסכת הייסורים בה הוא יגיח לעולם דרך הגוף שלי תוך כדי ביתור האיבר המוצנע, הרגיש והעדין ביותר בגופי. איך???
"איזה כיף, אה? בקרוב תצאי לחופשת לידה!" חופשת לידה בתחת שלי. לא ברור למה המידע הזה ידוע רק לאימהות אבל זאת חופשה בדיוק כמו מחנה עבודה בימי מלחמת העולם ה-2.
לעוד הגיגי הריון, טיפים והמלצות: כנסו לאתר של דבורי ויינר Beerburim