"אי אפשר לחכות למחר? יש לי ילדה קטנה בבית"
וכך קרה שכאב גרון שדגדג לו כמה ימים, הפך לכאב עצום ומשתק בכל הגוף, שלווה בחום גבוה שלא יורד וחיידק אחד די אלים שהתיישב לו בגופי. הדיאגנוזה: דלקת שקדים חריפה שניפחה לי את השקדים לפי 3 מגודלם, מצב די מסוכן, בשל הקרבה לקנה הנשימה.
מבט אחד בעיניה המודאגות של אמי, הבהירו לי שהמצב לא טוב וכדאי להזמין רופא הביתה. הרופא שהגיע קצת אחרי חצות קבע באופן מוחלט שאני חייבת להגיע לחדר מיון. אני עוד ניסיתי לשמור על התפקוד האימהי שלי, גם כשהתקשיתי לנשום. "איך מיון? אי אפשר לחכות עם זה למחר בבוקר?? בכל זאת יש ילדה קטנה בבית". אבל הוא ענה בלא נחרץ .
במשך שבוע וחצי, בזמן שאני מאושפזת בבית חולים, נאלצתי לעצור הכול. לא הייתי מסוגלת לעשות דבר, מלבד לנוח ולהתמודד עם המחשבות שרצות לי בראש. בימים הראשונים נרשמה פאניקה שכל המשימות שהיו על הפרק לא יתקיימו. בזמן שמשפחתי חגה סביב מיטת חולי, אני המשכתי לדאוג שהכול יתקתק בבית כמו שצריך.
אבל זה לא החזיק הרבה זמן. לאט לאט שחררתי ונתתי לאהובים מסביבי לטפל בכל מה שזקוק לטיפול ויכולתי לנשום עמוק ולהתבונן קצת פנימה. ניסיתי להבין מה קרה לי - מולטי טאסקינג בהגדרה שפשוט קרסה. פתאום לא יכולתי להזיז את גופי, לבלוע, לשתות או לאכול. קיבלתי אנטיביוטיקה לווריד והזנת נוזלים. הייתי חייבת לקבל טלטלה שכזו, כדי להתעורר. כל המרדף הזה אחרי המשימות, אחרי הטוב ביותר, המצב הכלכלי, חיפוש דירה ומה לא פשוט לא נתנו לי אפילו לשים לב לעצמי ולסימנים שהופיעו בדרך.
בעודי שוכבת בבית החולים, נפלו לי כמה אסימונים על צורת החיים שלי ועל מה שתמיד היה לי חשוב וכל כך זנחתי אותו. התחלתי לכתוב מה חשוב לי באמת. ופתאום הצטרפו המון תובנות חדשות וישנות. מכיוון שחלק מהייעוד שלי הוא ליווי נשים במעגלי החיים שלהן, תוך כדי לימוד וזיהוי הקשבה לגוף, החלטתי לשתף בתובנות הללו.
להקשיב לעצמי ולגופי. בתוך כל המרוץ היומיומי שלנו, אנחנו עושות ונותנות טונות של תשומת לב לכולם מלבד עצמנו. ברגע שהכול שקט מסביב, הגוף מדבר. הבטן לוחשת בדיוק את מה שנכון עבורך. לפעמים המסר שמגיע לא נתפס ואנחנו לא תמיד מבינות שזהו הקול הפנימי שלנו. לרוב נבטל זאת בהתרסה ונשכנע את עצמנו שזה לא יכול להיות. אז אני מזמינה אותך להעניק רגע לעצמך. אפשר גם להעלות על הכתב את מה שעולה. מדהים לגלות אלו הפתעות ואמיתות הגוף שלנו יספר לנו כשרק ניתן לו רגע של הקשבה.
תזונה ואורח חיים בריא. כמי שלמדה רפואה הודית (איורוודה), כבר שנים אני יודעת, מכירה ומבינה את הקשר החשוב בין אורח החיים שלנו ובריאותנו הפיזית והנפשית. גיליתי שבתקופות של עומס ולחץ רב אני נוטה לאכול הרבה אוכל מהיר ומטוגן. וברור שכאב הבטן שמגיע אחריו ותחושת הכובד שמתגברת בגופי מיד לאחר מכןלא טובים לו ולי. הגוף זקוק לשגרה ואורח חיים בריא. מלבד תזונה מאוזנת, הוא גם צריך לזוז. זומבה, יוגה, הליכה. מה ששעה אחת של פעילות גופנית קלה כקשה מעניקה לגוף ולאנרגיה שלנו להמשך היום..שום דבר לא יכול לתת.
לעשות משהו שמפחיד אותי לפחות אחת לשבוע. כשאת שוכבת בבית חולים ואת מבינה שהיו רגעים בהן נשקפה סכנה לחייך, הכול מקבל פרופורציה. פתאום הבנתי שמרוב שיגרה ומשימות אני לפעמים שוכחת לחיות. הבנתי שהדרך הכי חשובה לחזור להרגיש חיה היא להחזיר את ההתרגשות לחיי. והדרך הכי קלה היא להתמודד עם הפחדים שלי ולצאת מאזור הנוחות שלי. ולכן, החלטתי שמעתה לפחות פעם בשבוע אעשה משהו שמפחיד אותי. ההרגשה העצומה של סיפוק, האדרנלין שזורם בעורקים לאחר מכן ממלאים לי את המצברים לפחות לימים הקרובים. אין יותר טוב מזה!
לקחת רגע לעצמי עם חברה טובה. את שני הכללים האחרונים החלטתי לחבר. כי הם שניים שיוצרים אחד. לקחת רגע לעצמי ובילוי עם חברה טובה. אנחנו אימהות, עובדות, מנהלות, סבתות, נשות קריירה, בנות זוג, אבל קודם כל נשים. וכמה באמת אנחנו נותנות רגע לעצמנו. רק לעצמנו? ומה הכוונה בחברה טובה? זה מתחיל עוד משחר ההיסטוריה כשחיינו בשבטים. הנשים חלקו את המרחב השבטי יחד. המשימות, החוויות, האהבות, הכעסים - הכול חלקו יחד. לא היה כמעט מצב שאישה עברה ציון דרך חשוב בחייה ללא נשות השבט שלה. איכשהו בתוך כל הקדמה, הטכנולוגיה והריצה לקראת העתיד. זנחנו את המפגש הנשי הזה. מבחינתי כשאני מוצאת עצמי לרגע מדברת בטלפון (יותר כמו סמס או הודעה בפייסבוק) עם חברה אהובה ומבינה שהיא גם בתוך כל המירוץ והמשימות - זה מכווץ אותי. מגיע לנו שניקח רגע לעצמנו בחברה נשית, תומכת ואהובה. מחקרים רבים מראים כי זה בפירוש מסייע לנו להיות בריאות יותר. אז מי אנחנו שנתווכח עם הטענה הזאת?
אז אני החלטתי לעבור לגור במקום ירוק יותר, לנשום קצת אוויר יותר נקי, להיות קרובה יותר לחברות שלי ובעיקר להוריד הילוך. 20 קמ"ש במיידי. זה משאיר רשימה ארוכה ללא פתרון, אבל משאיר לי את בריאותי, שפיותי והנועם בחיי ובחיי הסובבים אותי. והמסקנה הכי חשובה שלקחתי מכל המקרה שלי, היא שאין כל סיבה למשוך ולהגיע עד הקצה. אנחנו נשים חכמות מלאות אינטואיציה ורגישות לכל מה ומי שמסביבנו. מגיע לנו ולגוף שלנו גם לקבל את תשומת הלב המגיעה לו. המון בריאות!
*חגית ארליך הכותבת היא מלווה נשים, מנחה מעגלי נשים, עיסוי איורוודי לנשים ונשים בהריון. מעבירה סדנאות "לאהוב את גופך כאן ועכשיו" הסדנה הקרובה ביום שישי, ה- 19/7.
>> לידת בזק: ילדה את בתה מעל האסלה הביתית
>> התינוקת שגדלה על כסא
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים