את הסיפור הבא קיבלנו ממעגל האמהות של מיכל צרפתי:
"עברו שבעה חודשים מאז שהפלא הקטן הזה הגיע לחיים שלנו. שבעה חודשים מאז שאני אמא של עילאי המדהים. שבעה חודשים שבהם שכבתי עם בעלי שלוש פעמים. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה בקול רם אבל זה מה שזה. ואני חייבת להוציא ולשתף כי אני מרגישה שאני משתגעת עם המחשבות האלה. כי פעם זה היה אחרת לגמרי.
פעם הייתי מאוד מינית, בחיי. סקס היה חלק בלתי נפרד מהתקשורת שלי ושל ג'. המון אהבה, המון אינטימיות והרבה סקס. שנינו יזמנו ורצינו אחד את השנייה, באופן שווה ומחמיא רוב הזמן. זה מעולם לא נתפס בעיניי כעונש. אבל אז הגיע ההריון והלידה ומאז הכול השתנה.
אני לא אוהבת את הגוף שלי, אני לא רוצה שייגעו בי, לא רוצה שייראו אותי ערומה, כלום. אני פשוט לא מרגישה מינית. בכלל. רוב הזמן אני מניקה וזה פשוט נראה לי לא הגיוני שהמחלבה הזאת יכולה להיות משהו אחר מעבר לפס ייצור לחלב אם.
אני יודעת שזה לוקח זמן, אבל כמה בדיוק? לפני הלידה, חשבתי שאחרי חודש וחצי, אגיע לבדיקה השגרתית אצל הגניקולוג, הוא יבדוק אותי וייתן לי את הגלולות שצריך לקחת בזמן הנקה ונחזור למה שהיינו פעם. אז זהו שלא ממש. אני כל כך עייפה כל הזמן ומותשת ורק רוצה לישון ובכלל אין לי אנרגיה לחשוב, ובטח שלא לעשות משהו שקשור במיניות. ואני יודעת שזה לא בסדר, ואני יודעת שגם לג' יש צרכים וגם הוא בן אדם וכמה פעמים אפשר לשלוח אותו לאתרי פורנו ולאחל לו בהצלחה ושייהנה עם עצמו?
ואז אני שוב חוזרת אלי - מה איתי ומה עם הצרכים שלי? מה איתם באמת? אני לא יודעת מה אני צריכה. אני לא בטוחה שאני צריכה לשכב עכשיו. אז אולי נתחיל בחיבוק? נשיקה? אבל אם אין לי חשק בכלל, מה אני אמורה לעשות? לאלץ את עצמי?
אני מבינה שזה לא טוב לזוגיות. דיברתי על זה עם חברה. היא אמרה לי שאני חייבת לחשוב גם עליו. הסבירה שזה לא הוגן, שיש לו צרכים ועדיף שהוא יקבל עליהם מענה בבית ולא בחוץ. היה לי ממש קשה לשמוע את זה. גם לי יש צרכים, אבל הם אחרים לגמרי כרגע – אני רוצה לישון, להתקלח, רוצה שאף אחד לא ייגע בי, רוצה ללכת לקניות בלי עגלה והכי רוצה להיכנס לג'ינס שלי, זה מה שאני באמת רוצה! וזאת בדיוק הבעיה שלי.
ואני מבינה שזה לופ - אם אני אקבל את עצמי ואשנא קצת פחות את המראה שלי, אני אאפשר לג' להתקרב אלי ולגעת בי (גם אם נתחיל בחושך, בהתחלה זה בסדר..) והמגע הזה, הקרבה, האינטימיות היא דבר שככל שאני עושה אותו יותר אז אני רוצה אותו יותר וההיפך ככל שאני נמנעת מזה יותר ומרחיקה את המחשבות או את הצורך, אז אני פשוט מלמדת את עצמי לשכוח שזה קיים ומעבירה את הימים בלי זה, ומגיעה למצב של לשכב שלוש פעמים ב שבעה חודשים.
אולי צימר יחזיר לנו את הלהט?
הראש יודע שהמצב הזה לא בריא לזוגיות וגם הגוף זוכר שפעם המינון היה שונה, אבל אני לא מצליחה להניע את עצמי לשנות את זה. חברה סיפרה לי שגם לה היה ממש קשה לחזור לפעילות מינית. ממש. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לשכב בחדר שינה כי התינוק שם והוא מסתכל עליהם והוא כזה קטן וטהור אז לא נעים לה מולו. אבל בסלון יש כזה בלאגן של כביסות וצעצעועים אז זה לא אופציה. אז הם החליטו שהם נוסעים לצפון. לצימר. הם כל כך התרגשו אחד מהשנייה. הם פשוט חגגו את החזרה לשגרה המינית שלהם. וזה עבד להם. זה עדיין לא מה שהיה מקודם, אבל זאת התחלה. וצריך להתחיל מאיפה שהוא מתי שהוא.
אז אני מנסה להבין עם עצמי איך אני יכולה להתחיל? ומה יעזור לי להתחיל? ואולי להבין שדברים משתנים אחרי הלידה (הגוף, הדימוי, הביטחון, החשק המיני) וזה בסדר שזה ככה וזה עוד יכול לחזור ולהשתנות ולהיות כמו פעם? ואולי צריך לתת זמן לזמן? ככל שהתחלתי לדבר על זה עם עוד חברות, התחלתי להרגיש יותר "נורמאלית" הבנתי שזה תהליך והמון בנות עוברות אותו. כל אחת בקצב ובזמן שלה. בינתיים התחלתי לעשות הליכות עם העגלה בבוקר ולפעמים עם עצמי בערב. זאת התחלה.
>> בקורס הכנה ללידה הבנתי: אני רוצה להתגרש
>> ההחלטה הנוראית בחיי: להפסיק הריון של אחד התאומים
*מיכל צרפתי היא מאמנת אישית לנשים