התקשרתי, שאלתי, ובעיקר הקשיתי. הסברתי להם שלא רצתי בחיים ושהליכה מהירה היא ממני והלאה. הם הסבירו לי שאם אני רק רוצה, אני אהיה בטריאתלון. פיהקתי, צחקתי לעצמי בלב, צקצקתי אבל נרשמתי. בסוף הם צדקו.
למעשה, הם כל כך צדקו , שאחרי שהתחריתי ב-2015 בטריאתלון, היה לי ברור שאני לא הולכת לוותר לעצמי גם בטריאתלון 2016. אבל מה שקרה בינתיים זה שנכנסתי להריון זמן קצר אחרי התחרות הראשונה. הריון שלישי משמח בהחלט, אבל חישוב מהיר אמר לי שבטריאתלון הבא לא אוכל להתחרות כי אהיה מיד אחרי לידה, והסיכויים שאוכל לשחזר את ההצלחה הם קלושים. לדחות סיפוקים זה לא אני. עם זאת, ידעתי היטב על בשרי שלהתחרות בטריאתלון דורש חודשים טובים של אימונים כמעט יומיומיים. איך לעזאזל אוכל לעשות את זה שוב זמן קצר כל כך אחרי הלידה המיוחלת? המחשבה שליוותה אותי הייתה שאאלץ כנראה להמתין שנתיים עד שאתחרה שוב. האדרנלין של התחרות יצטרך לחכות. הסיפוקים ימתינו גם כן.
"לכי על זה אבל בלי תרגילי בטן"
מאושרת, פניתי למאמנים המדהימים שלי נעמי ווינשטוק ורוני פילבסקי מ-NRSPIRIT , אלה שכבר הוכיחו לי בפעם הראשונה שגם אני, כמו כולם, חומר טוב לטריאתלון. הם הסכימו לאמן אותי גם הפעם. בצעד אחר צעד ובקשב רב, הם החזירו אותי לאימונים.
האתגר הראשון האמיתי היה לקום מהמיטה. תדמיינו את זה – מעט מאוד שעות בלילה, הנקת בוקר ובדיוק כשהתינוק הרך שלך חוזר לשינה ממש ממש עמוקה וטובה, את מוצאת את עצמך קמה, מתלבשת ויוצאת, בזמן שיכולת להישאר לישון במיטה החמה. זה היה לא פשוט, בלשון המעטה, אבל כל פעם הזכרתי לעצמי כמה אני רוצה את זה וכמה שתמיד אוכל להשלים שעות שינה מאוחר יותר. זה עבד!
האתגר המשמעותי הבא היה לצאת לריצה. קלה. זה היה קשה מנשוא, רצתי הכי לאט והכי קליל שיכולתי ועדיין הרגשתי שאני סוחבת אבן ענקית על הגב. רצתי קצת ואז הלכתי ואז שוב רצתי. זה היה איטי מאוד אבל עקבי מאוד. נשארתי קשובה לעצמי ובראשי ניצבה המטרה שכל כך ייחלתי להגיע אליה.
כך התנהל כל חודש האימונים שנותר לי לאלף את הסוררת שבי. אחרי 4-5 שעות טובות של שנת לילה (רק אמא לבן חודשיים לומדת להעריך כמה זה מדהים!), התעוררתי לבוקר מוקדם במיוחד והנקתי את ליבי המתוק, נכנסתי לבגדי הספורט ובשבע בבוקר כבר הייתי באימון בים. מי שעמד מאחוריי (באופן הכי מילולי שיש) היה בעלי שבלעדיו דבר מזה לא היה קורה. עצמאית ואמביציוזית, לא הייתי מסוגלת להצליח ולו רק באימונים.
כל הלו"ז של הבית השתנה. בעלי נשאר בבוקר כדי לסדר את הילדים למסגרות, גם שני בניי הבוגרים קיבלו בהבנה שלאמא חשוב להתחרות, ולמרות שראו אותי קצת פחות, הם הבינו את זה ואפילו הצטרפו לאימונים מדי פעם. אפילו ליבי הקטן, שרק נולד, זכה להגיע לאימון ולהירדם בידיים של נעמי המאמנת האדירה בזמן שאמא שלו רצה על המסלול.
![שלי פורפר-רוזן טריתאלון 2016 (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי) שלי פורפר-רוזן טריתאלון 2016 (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)](https://img.mako.co.il/2016/05/30/53123123213_i.jpg)
ואז היום הגדול הגיע. אחרי חודש של אימונים מסחררים, ושנה בלבד מאז הטריאתלון הראשון שלי, אני שוב במקצה, רק במצב מאוד אחר. את 2015 עשיתי כשהייתי אמא לשניים, עם עשרה קילו פחות, קלילה יותר, ועם יותר שעות שינה. הפעם, אני אמא לשלושה בנים, במשקל 80 קילו (וזה אחרי שעיגלתי קצת, כן?), שקמה בארבע לפנות בוקר להנקה, ובזמן ההמתנה למקצה – עוד הספקתי לשאוב. אבל אני כאן, מוכנה לצאת לדרך. הבטתי בעצמי, והתמלאתי בגאווה – שגם ככה, עם המשקל שהתווסף לי, בתוך הבגדים הצמודים – אני רצה, שוחה ורוכבת ולא מוותרת.
"היי, אני הכי גאה להיות פה!"
את יום שבת שלאחר מכן, העברתי בעיקר במנוחה ובהנקות בין המנוחות. אבל עם כל-כך הרבה סיפוק ופרגון מהסובבים אותי. אבל הגאווה העיקרית שלי באה מבפנים. באה מהמקום שאני מאמינה שכל אישה צריכה לדעת מה היא רוצה, וצריכה לדעת מה יעשה לה טוב! גם כשהיא אמא, גם כשהיא בחופשת לידה, וגם אם היא עסוקה עד מעל הראש. קלישאתי ככל שיישמע - אם לא תדעי מה את רוצה מהם ותחיי אותם רק עם הקושי של חיי היום יום ותחושת פספוס – כלום לא ישתנה. המציאות שלך תשתנה רק כשתחליטי שהגיע הזמן לשנות ותפעלי בהתאם. את יכולה להיות אמא אוהבת ונוכחת וגם להגשים את עצמך. אני הוכחה גאה לזה.
*שלי פורפר-רוזן,עו"ס MA היא מדריכת הורים אדלריאנית, מנהלת 'המדריך לשינה מתוקה', מטפלת זוגית.