"אז מה, מתגרשת?", שואל אותי מישהו. התשובה היא לא, אבל הוא כבר מהנהן: "כשחוזרים לשוק חייבים להיראות מיליון דולר".
"תשמעי, אלקסיס", מתפעלת הפדיקוריסטית, "נהיית חצי, מה הסוד?"
בעבודה כמה בנות שורקות לי מסוף המסדרון, ובישיבה מישהו שואל: "נראה טוב, האייטם?"
"שאפו", עונים לו, "נראה כמו אורית נבון אחרי חצי שנה ספינינג".
אכן, ביג מאמא שצמצמה היקפים היא סלב מטוקבק למדי. בעיקר אומרים לי: "את הולכת ונעלמת, בסוף לא יראו אותך". ומי היה מאמין שדווקא בשבילי – שכל כך צריכה שיראו אותה כל הזמן - זאת תהיה עכשיו מחמאה ענקית.
הצילו, אקס
אז לא בגלל גירושים רזיתי, אבל בגלל הנישואים השמנתי. כמו קרמבולה אטרקטיבית שאיבדה את הטריות אחרי שירדה מהמדפים - נחתה גם עליי העייפות.
אומנם בשנים הראשונות עוד ניסיתי להישאר מעוררת תיאבון, אבל בהיעדר דייטים להרשים בהם וכשהספורט היחיד הוא כדרור קציצות - הפכתי ליצור שפג תוקפו. אחרי הלידה השנייה כבר הגעתי מבחינתי למשקל שיא.
"בסך הכל", אמרה לי אמא שלי, "את צריכה להוריד איזה 5 קילו. או 15". התכוונתי לעשות משהו בנדון, ברור. אפילו מחר. או בשבוע הבא.
עד שקרה משהו שהבהיר לי שזה חייב לקרות היום. עכשיו.
באותו ערב התגלגלתי לי בסופר, זורקת לעגלה גלידת שמנת כלשהי. הכל טוב, התיאבון בריא כרגיל והמוראל גבוה. אבל כשהרמתי את העיניים, בבת אחת נהיה אצלי מעונן חלקית: מטר ממני קלטתי אקס מהעבר הרחוק. מהעבר הרחוק, היפה והמחוטב שלי - זה שחלף ופינה מקומו להווה שמנמן ואדיש.
הנה הוא מחטט קצת במדף הפסטות ממול, עוד שנייה יסתובב ויקלוט אותי – המיתולוגית שלו - בשיא עליבותה הרופסת.
המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה: אוי, הליפסטיק בטח כבר ירד. שלוש שניות אחר כך, מחשבה שנייה: מפגרת, מה ליפסטיק עכשיו? את הרי דאבה מארץ הדאבות, למי אכפת אם השפתיים שלך ורדרדות או כתמתמות? אסור שהוא יראה אותך, פשוט אסור.
וככה, באינסטינקט של חוטאת שחוששת להיתפס, נטשתי את העגלה החצי-מלאה ונמלטתי לחניון. לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין את הרגע שבו יזהה אותי, או יותר נכון לא יזהה אותי.
זה היה רע לתפארת, כן. רגע שיא של שפל, התחתית שבתחתית. כמה חודשים אחר כך, כשאזכר בכל זה, אבין שלשם בדיוק הייתי צריכה להגיע כדי להתעורר מהתרדמת.
אבל אז התיישבתי לי באוטו - עבריינית ג'אנק פוד כבדה שכמותי - כיוונתי אליי את המראה, הסתכלתי לעצמי בלבן של העיניים ולא האמנתי שזה קרה לי.
תראי לאן הגעת, פוסטמה, אמרתי לעצמי. את מתביישת להיראות בציבור! מתביישת! בסדר, אז ילדת פעמיים. גם גלית גוטמן!
שתיים-שלוש דמעות אחר כך, כשחזרתי הביתה בידיים ריקות מגלידות שמנת, בורקסים וסוכריות גומי – בעלי שאל איפה כל השקיות. "תתכונן", אמרתי לו, "בעוד כמה חודשים יחשבו שקנית אותי באוקראינה".
ספינינג? מצחיק
אבל איך זה יקרה – את זה עדיין לא ידעתי. אחרי שכבר נשברתי מההליכון בבית ופיטרתי שני מאמני כושר אישיים על סעיף שעמום טוטאלי, חברתי החטובה ר' הגיעה עם פאנץ' מעניין. "את באה איתי לספינינג", הודיעה לי ערב אחד.
ספינינג. אני. מי כתב לך את זה, אדיר מילר? "תעשי לי טובה", אמרתי לה אחרי ששרפתי איזה שלוש קלוריות בהתקפת צחוק היסטרית, "אני מוכנה להזיע רק בסאונה, רצוי בספא יקר מאוד, בין מסאז' שבדי לאמבטיית שמנים".
אבל היא התעקשה: "אל תבלבלי את המוח, אי אפשר גם להיראות אחרת וגם להמשיך לחיות אותו דבר. אם את רוצה מהפך, את חייבת לעשות משהו קיצוני, משהו שממש לא אופייני לך".
אהממ, קיצוני. לא אופייני. אם ככה, לדווש על אופני כושר שלוש פעמים בשבוע במהירות מטורפת - נשמע לי מתאים.
הי הג'ינס
בשיעורים הראשונים קיללתי בפול ווליום; עם קייטי פרי ברקע אף אחד לא שם לב. זה היה קשה עד בלתי אפשרי, מאתגר ומתסכל באותה מידה בדיוק. פעם בשבועיים רציתי לפרוש, פעם בחודש התעניינתי בפלדנקרייז.
אבל יום אחד הג'ינס נפל ממני, פשוט ככה. קניתי אחד חדש במידה קטנה יותר, וכעבור חודשיים – הופה, גם הוא נפל. התחילה רוטינה מהחלומות: אני קונה ג'ינס קטן יותר, הוא נעשה גדול עליי, אני מסובבת אותו במייבש כדי שיתכווץ, וכשגם זה כבר לא עוזר – עוברת לג'ינס הבא.
הקילוגרמים נשרו בזה אחר זה, אחוזי השומן התאיידו; מתברר שאחרי שאת מזיעה את נשמתך באימון קטלני, פתאום כבר לא בא לך לסגור את היום עם בורקס בולגרית.
חזרתי להרגלי תזונה ישנים וטובים, הוספתי גם תרגילי עיצוב. עכשיו, שבעה חודשים מאז השיעור הראשון, כשאני מינוס 16 קילו ופחות שלוש מידות, אפשר להגיד שעשיתי את זה.
והספינינג? מי שמכיר אותי באמת עדיין מתקשה להאמין שאני מצליחה להתמיד בפעילות הספורטיבית המאומצת מכולן. פייר, גם אני לפעמים לא מאמינה.
אבל עובדה: אני על האופניים האלה - הגעתי רחוק.
דחף בעליות: המדריך שי טרבולסי מ"שייקלינג"