יש האומרים שהמילה "הורמונים", יכולה להיות תשובה מצוינת לכל שאלה שמתעוררת בתקופת ההריון והלידה: היא הסיבה שאמורה להסביר את מצבי הרוח, העייפות, החשקים ואת הבכי - לפני, תוך כדי ואחרי ההריון.
ויחד עם זאת, עם כל הכבוד להורמונים (ויש כבוד) יש עוד כמה סיבות שבגללן אנחנו מוצאות את עצמנו מייבבות, דומעות ומקנחות בימים הראשונים אחרי הלידה. קבלו 21 סיבות טובות כאלה, ותרגישו בנוח: אתן ממש לא לבד.
1. אנחנו עייפות. נכון שבאוניברסיטה תפרנו כמה לילות לבנים כדי לסיים את הסמינריון הארור ההוא. והיו בעבר כמה לילות לבנים של חגיגות שנמשכו עד אור הבוקר. אבל אז, כשהעייפות כבר שרפה בעיניים, היינו יכולות לשקוע לשינה מתוקה וארוכה, בלי הפרעות. היום זה נראה כחלום רחוק, בלתי אפשרי בעליל, שלא נתעורר ממנו לעולם.
2. כואב לנו. עוד לא התיישבנו, בזהירות ותוך כדי נשימות עמוקות, וכבר צריך לקום לשירותים, לעוד סשן כואב וצורב. וזה עוד רק לפיפי. בין אם תפרו ובין אם לאו, האזור רגיש וכאוב כמו שלא היה מעולם. אם היה אפשר, היינו שמחות להזדכות עליו לחודש חודשיים, עד יעבור זעם. בינתיים אנחנו בוכות.
3. אנחנו לא מזהות את הגוף שלנו. אומנם אנחנו כבר אחרי, אבל משום מה זה נראה כי חזרנו להתחלה (של ההריון, כן?). בניגוד לדוגמניות, שיוצאות הביתה ונראות במקרה הטוב כמו הבייביסיטר של התינוק, אנחנו נראות ממש, ממש בהריון, רק עם לוק לא ברור ולא מוגדר.
4. ואז מישהו שואל אותנו אם אנחנו בהריון. לרגע, אנחנו באמת תוהות. ואז בוכות (ושירגיש מובך, מגיע לו).
5. להניק זה קשה. לפחות בהתחלה. וגם מעייף, וכואב ושיפסיקו להגיד לנו שזה לא אמור לכאוב. וחוץ מזה, זה לא תמיד מצליח, ואז מתווספת גם תחושת אכזבה, מהולה ברגשי אשמה.
6. אף אחד לא מבין אותנו. הבעל משתדל, אבל אין לו מושג. לחברות יש ילדים גדולים יותר, או שהן לא אמהות עדיין, ואנחנו מרגישות הכי לבד בעולם. ולא, התינוק הקטן לא מצליח להפיג את הבדידות, בעיקר בלילה, כשכל כך חשוך וקר, ואנחנו קמות להניק בסלון. לבד.
7. וכולם אומרים לנו שאנחנו צריכות להיות הכי מאושרות. עכשיו, כשיש לנו תינוק והפכנו לאמהות. וזה רק מלחיץ עוד יותר ומעורר (שוב) את רגשות האשמה.
8. פתאום אנחנו קולטות שזה בלתי הפיך. נכון שתשעה חודשים סחבנו את התובנה הזו בבטן, אבל פתאום אנחנו מבינות שהמציאות השתנתה לבלי היכר. וצריך להתמודד כי אין חרטות. ויש כאלה שתאמרנה בגילוי לב – שיש להן קצת.
9. אנחנו לא באמת יודעות מה לעשות עם הבכי שלו. אין לנו שמץ של מושג למה הוא בוכה, אז איך אנחנו יכולות להרגיע אותו? מרוב שהוא בוכה, גם אנחנו בוכות (אולי זה מדבק?)
10. נהרסו לנו התחתונים שהכי אהבנו. וגם הזוגות במקומות 2 ו-3. בכל פעם שחשבנו שנצחנו את הסיסטמה והפסקנו לדמם גלונים, אנחנו מקבלות הפתעה חדשה.
11. זה מרגיש שכולם המשיכו ואנחנו נשארנו מאחור. הבעל חזר לעבודה, החברות אולי יקפצו בערב אבל לא בטוח ואחותך הבטיחה שתחזור אלייך עוד מעט, אבל בינתיים עברו שעתיים. ורק אנחנו, בטרנינג, על הספה, לא מבינה איך נקלענו למצב הזה.
12. השיער לא מסתדר. הנשירה הגדולה של אחרי הלידה כבר פה, ואנחנו משירות שיער כמו חתול אנגורה בקיץ. אז מה אם היחיד שרואה אותו עדיין רואה בשחור לבן, ולא ממש סגור גם על הפוקוס. זה עדיין מבאס.
13. כי אנחנו נפרדות מההריון. ואנחנו מרגישות תחושת ריקנות. תשעה חודשים הוא היה חלק מאיתנו, תקופה ארוכה ומשמעותית בה היינו אחד. עכשיו אנחנו שניים, אבל השני בעיקר בוכה.
14. יש לנו נפילת מתח. אחרי האירוע העצום והמרגש הזה, שבו ילדנו אחרי כל כך הרבה תכנונים וציפייה, זה פתאום מרגיש שהשיא מאחורינו.
15. אנחנו מפחדות לאכול דברים שיעשו גזים. אז לא אכלנו כלום מהבוקר ואנחנו רעבות. ועייפות, אמרנו כבר?
16. תמיד נראה שלאמהות אחרות הרבה יותר קל. רואים אותן מהחלון, בטיול בגינה, בטלוויזיה: מטיילות בקלילות עם מנשא, לא מסתבכות עם קיפול העגלה לאוטו ובעיקר נראות ממש מאושרות. סוג של תמונת מראה שלנו. אותו דבר, רק הפוך.
17. אין לנו שנייה לנשום. ללכת לשירותים, להתקלח, להתאפר. ונניח לרגע את ערימות הכביסה עם עשרות הפריטים הקטנים שעדיין מחכים על הספה בצד.
18. אנחנו מתחילות לחשוב מה יהיה בסוף חופשת הלידה. נכון, זו רק ההתחלה, אבל איך נשאיר את האפרוח חסר האונים הזה עם מישהו אחר עוד חודשיים- שלושה? תעבירו טישו דחוף.
19. אנחנו מפחדות. שאין לנו מספיק חלב, שהתינוק לא מרגיש טוב, שהתפרים לא סתם כואבים אלא מזוהמים, מהמקלחת הראשונה, מלהרים אותו, מזה שלא מספיק חם בחדר.
20. הזוגיות לא תחזור לעולם להיות מה שהייתה. ואנחנו לא מבינות איך נצליח להתעניין שוב בבעל, שרוצה לספר לנו על היום שהיה לו בעבודה, או מתי יהיה לנו זמן זוגי שוב, אם בכלל.
21. כי ילדנו. ואנחנו הכי מאושרות בעולם, אבל רוצות לבכות. אז תנו לנו לבכות בשקט, זה עוד מעט יעבור.