שני הגברים בהו בי בתדהמה ובזעזוע. שניהם לבשו סרבלי עבודה כחולים זהים, מוכתמים בשמן ובדלק, מהסוג שמוסכניקים לובשים. הצעיר בהם, שבדיוק רכן על מנוע הרכב שלי וניסה להשיב אותו לחיים, אפילו הגדיל לעשות: הוא ניגש אליי בצעד נמרץ, שלף בתנועה את הסיגריה, שבדיוק הצתתי, מהפה שלי, ומעך אותה על הרצפה בעקבו. "את לא מתביישת?", צעק עליי, "את רוצחת את התינוקת שלך".
השתתקתי. אגרסיביות תמיד משתקת אותי בהתחלה. אני יודעת היטב מה אני עושה - כל אימא שמעשנת בהריון יודעת בדיוק מה היא עושה – אבל לזה לא ציפיתי. נכון, קיצצתי לרבע מכמות הסיגריות שעישנתי לפני ההריון, וגם עברתי לטבק אורגני מגולגל, כדי למזער את הנזק במידת האפשר, אבל אני רחוקה מלהיות גאה בכך. אז בסדר, אני מוכנה לחטוף צעקות והטפות מהקרובים אליי בנושא, אבל משני גברים זרים? זה עוד לא קרה לי.
הגבר השני, המבוגר יותר, עכשיו זיהיתי שהוא מנהל המוסך, הביט בי במבט ששאריות זעם התערבבו בו עם התנצלות קלה. בשלב הזה כבר היה לו ברור שזה לא הכי מקצועי, לצרוח על הלקוחה שמשלמת כסף יפה על עבודתך - אפילו אם היא הריונית מעשנת עם רכב מקולקל ואתה מוסכניק עם אג'נדה.
כן, אני יודעת: יכולתי לשלוח את שניהם לכל הרוחות ולנסוע למוסך אחר, אבל נשארתי, כי גל עכור של אשמה הציף אותי והצמיד אותי לכיסא. הם צודקים. כולם צודקים. אני רוצחת ילדים מזוהמת, התינוקת שלי תהיה קטנה, אסתמטית ומסכנה - והכל בגלל שאני מכורה חלשת אופי. גירשתי את דמעות העלבון ושתקתי.
כל מי שמזדעזע מהריונית שמעשנת תמיד מפספס את הנקודה: את כל הדברים הכי גרועים אנחנו כבר אומרות לעצמנו לבד. הלוואי שזה היה עוזר, אבל זה לא. העובדה הפשוטה היא שאני לא מסוגלת להפסיק לעשן. וכיוון שההריון הזה לא מתקיים כרגע באף גוף אחר חוץ משלי, אין שום דבר שאף אחד יכול לעשות בקשר לזה. זאת עובדה.
בחודשים האחרונים התחלתי לגלות אותן: שכבה דקה אבל קשיחה של הריוניות מעשנות ומחרישות. בכל פעם פגשתי עוד מישהי גונבת סיגריה בחדר המדרגות, על הגג של הבניין בעבודה, על ספסל צדדי מטונף בתוך חניון, מוקפת בעשרות שקיות אחרי קנייה בסופרמרקט. תמיד עם אותה הבעה, המערבת מבוכה ותאווה אדירה. חלקן כבר הפכו לאימהות, ומגדלות ילדים בריאים ומוצלחים לתפארת. היה מנחם לגלות אני לא לבד. נחמה קטנה, אבל גם זה משהו.
"יצאתי באמצע הלידה לעשן"
הריון ישראלי, כידוע, הוא חווייה מאוד ציבורית. כשכרסך בין שינייך את הופכת למרחב ציבורי וכל אחד מוזמן להעיר, לייעץ, לגעת בבטן וגם לנזוף. נתוני הפתיחה האלו פלוס הריונית מעשנת שווה לינץ', ולא פלא שכל האימהות שהתראיינו לכתבה עשו זאת בשמן הפרטי בלבד או בשם בדוי.
"בישראל, ברגע שיש לך ילד, אנשים עוצרים אותך ברחוב לנזוף בך על מלא דברים", אומרת ענת, אחות בהכשרתה המתגוררת בגבעתיים, אם לשלוש בנות בגילאי ארבע, שבע ו-11, שעישנה בכל ההריונות שלה, "למה לילדה אין כובע כשיורד גשם ואיך את מעיזה לשבת איתה בבית קפה בירושלים כשיש פיגועים. אבל ברגע שאת מעשנת בהריון, זה שיא השיאים מבחינת כולם. זה מעל הכל. את מתעללת בילד בשידור חי".
זה קצת נכון, לא?
"אני חוזרת ואומרת כל הזמן: סיגריות זה סם. הסם הכי קשה היום בתרבות המערבית לדעתי. אם את מכורה להרואין, להבדיל, את צריכה להיות עבריינית פלילית כדי להשיג את הסמים שלך. אבל סיגריות קונים בקיוסק באופן חוקי וכולם מעשנים סביבך. תמיד היה לי ברור שאני לא אעשן בהריונות, וניסיתי להפסיק המון פעמים. זה תמיד נגמר אחרי יום וחצי של בכי מטורף, צעקות וטיפוס על קירות. את יודעת שיצאתי באמצע הלידה לעשן?"
באמת?
"שכבתי שם עם המוניטור ואמרתי להם: אוקיי, אני עכשיו יוצאת לעשן. הצוות הסתכל עליי מזועזע. הורדתי את כל הצינורות, סגרו לי את האינפוזיה, יצאתי עם החלוק הדבילי הזה, נעמדתי ליד המעליות, כשכולם יושבים שם בחדר המתנה, ועישנתי סיגריה. מכורה זו מכורה. בגלל זה תמיד אמרתי למי שצעק עליי: אני טובעת בתוך רגשי אשמה ממילא. אין לכם מה להוסיף לאגם הענק הזה. הוא עולה על גדותיו".
"מוכרים בקיוסקים סירבו למכור לי סיגריות"
גם האנחה שבוקעת מחזה של יעל (40), אשת עסקים ואם חד הורית לבן שנתיים מתל אביב, רוויה באשמה. "חטפתי על העישון מהסביבה בלי הפסקה", היא משחזרת ומציתה את הרעל הקבוע שלה, מרלבורו לייט. "אם הייתי מעשנת ברחוב היו מרימים גבה, מסובבים את הראש, עושים לי נו נו נו, צועקים משפטים. גם האחיות שלי צעקו עליי כל הזמן. ועם כל האשמה, זה רק דחף אותי לסיגריה. הייתי אומרת לכולם שהם צודקים, אבל לא יכולתי להפסיק לעשן. הרגשתי אשמה כל הזמן, אשמה ודפוקה ולא בסדר".
יש משהו בהריונית המעשנת שהופך אותה לשעיר לעזאזל מאוד נוח. כיוון שברור לה שמה שהיא עושה זה רע, קל מאוד לתקוף אותן ולא לקבל תגובה. ובכלל, מאוד קל לחוש צדקנים וטהורים לעומת הריונית מעשנת. זוכרים את סקיילר, אשתו הצדקנית והבלונדינית של וולטר ווייט בסדרה "שובר שורות", שחזרה לעשן דווקא בהריון? בהתחלה היא עשתה את זה בהיחבא, כמו כל ההריוניות המעשנות. אבל כשוולטר גילה את קופסת הסיגריות הריקה, הוא כעס ונזף בה. זאת היתה אירוניה מושלמת: ברון הסמים האלים, שמבשל קריסטל מת' ורוצח את יריביו באותה נונשלנטיות שהוא לועס את הבייגל שלו בבוקר – דווקא הוא כועס על אשתו בגלל שהיא מעשנת בהריון. "אנשים יכולים לתקוע את הילדים שלהם מול טאבלט למשך שעות, לדבר אליהם איום ונורא או לשקוע בסלולרי בגן שעשועים בזמן שהילד מרביץ ובוכה - אבל לא תהיה להם בעיה לשפוט אישה מעשנת", אומרת ענת.
מי בדיוק צעק עלייך?
"מילא המשפחה ובן הזוג, אבל את יודעת כמה אנשים זרים ברחוב באו לצעוק עליי? זה היה נורא. הם היו צורחים עליי: 'איך את יכולה', 'את לא מתביישת?', קוראים לי רוצחת, שולחים מבטים שרוצים לדקור אותי. אייכמן לא קיבל כאלה מבטים ברחוב. למנגלה היו סולחים ולא לאישה בהריון שמעשנת. היו גם מוכרים בקיוסקים שסירבו למכור לי סיגריות. רוב הפעמים ניסיתי להיות מנומסת, אבל היו פעמים שנהייתי אגרסיבית. מי אתם? באיזה זכות אתם ניגשים וצועקים עליי? אני בחיים לא הייתי אומרת לבן אדם משהו במצב כזה".
"הייתי בורחת מהבית כדי לעשן בלי שבן הזוג יראה"
בואו נניח את זה על השולחן כבר עכשיו. לעשן בהריון זו בחירה אנוכית. משמעותה היא להעדיף את טובת האם על פני טובתו של העובר. על פי דוח שרת הבריאות על העישון בישראל משנת 2013, 19.7 אחוז מהנשים היהודיות בישראל מעשנות, 40 אחוז מהן ממשיכות לעשן בהריון, אם כי רובן מנסות להפחית. (אצל הערביות, אגב, רק 1.5 אחוז מעשנות גם לפני ההריון). המלצת משרד הבריאות מזהירה באופן תקיף שעישון וחשיפה לעישון במהלך ההריון עלולים לפגוע בהתפתחות העובר ולגרום למשקל נמוך בלידה, ללידה מוקדמת, למומים מולדים כמו חיך ושפה שסועים ולמחלות בדרכי הנשימה, לקשיי למידה והפרעות קשב וריכוז, ושהם מגדילים את הגדלת הסיכון למוות בעריסה.
"עישון הוא גורם הסיכון הכי גדול ברפואה", מזכיר גם פרופ' רפי קרסו, המחלקה הנוירולוגית ומרפאת הכאב במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, והחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. "לאישה מעשנת יש סיכוי הרבה יותר גבוה להפלות טבעיות. הסיכון לתמותת תינוקות הוא פי 2 ויש סיכוי הרבה יותר גדול להיפרדות מוקדמת של השלייה ולהריון מחוץ לרחם. יש באופן מובהק תינוקות במשקל יותר נמוך. יש שכיחות יותר גדולה של מומי לב ומומים בדרכי הנשימה ונטייה לאסתמה אצל הילדים. להרבה מהילדים האלה יש הפרעות קשב והם יותר אגרסיביים".
גם אם זה חמש או שלוש סיגריות ביום?
"אין מינימום שאפשר לעשן בלי לגרום נזק, כי זה נזק מצטבר. אז כמובן שסיגריה אחת פחות מזיקה משתיים, ושתיים פחות מזיקות מעשר. אנחנו חיים בעולם מודרני עם זיהום אוויר. אם את חיה בכפר ועישנת 5 סיגריות זה כמו שחיית ברחוב דיזנגוף ועישנת סיגריה אחת".
ולא עדיף לעובר שאמא שלו לא תהיה בקריז?
"יש בזה משהו. אני מבין את הנשים בהריון, אני לא חושב שזה קל להפסיק לעשן. אני לא מאשים. ברנדרד שואו אמר, 'הכי קל להפסיק לעשן, כבר הפסקתי המון פעמים'. אשתי עישנה בהריון הראשון והבת שלי הגדולה בריאה ונחמדה ומוצלחת, אבל זה לא אומר כלום, כי אי אפשר לקחת מקרה אחד ולהסיק ממנו על הכלל. הנקודה שלי כרופא וכבן אדם היא לא שיפוטית. אם תהיה לי פציינטית שמעשנת, אני אנסה לשכנע אותה להפסיק, ואני אמשיך לאהוב אותה כמו שאהבתי קודם".
אחד התירוצים הנפוצים שאישה הריונית מספרת לעצמה הוא שכל האימהות בסבנטיז עישנו כמו קטר, ועובדה שכולנו יצאו סבבה. מספיק להיזכר בדמותה של בטי דרייפר ב"מד מן", שעישנה בלי הפסקה במהלך ההריון שלה עם בייבי ג'ין, או סתם להציץ באלבום המשפחתי ולגלות את כל הדודות מככבות בתמונות בשמלת הריון פרחונית, בטן תפוחה וסיגריה ביד.
אבל בסבנטיז פוריות עדיין לא הייתה למדע משגשג, ונזקי העישון והשפעותיהם על עוברים עדיין לא עברו מיפוי מעמיק. יותר מזה: התודעה החברתית של שנות השבעים הציבה את המבוגרים במרכז ואת הילדים כנלווים לחייהם, גם אם החיים האלו כללו עשן סמיך של סיגריות. דור הבייבי בום של שנות השמונים הפך את היוצרות על פיהן. התינוק הפך להיות המרכז, והאמא המעשנת, לעומת זאת, הפכה להיות שטן אשם תמידית.
"היה לי ברור שאני לא רוצה לעשן בהריון וניסיתי להפסיק, כמה פעמים, בשני ההריונות שלי. אומרת טליה, 42, אם לשתי בנות בגיל ההתבגרות, קואצ'רית המתגוררת ביישוב כפרי בשרון. "בשניהם זה החזיק יומיים גג. ראיתי איך אני פשוט נהיית עכבר מעבדה מורעל – עצבנית, בוכה, צועקת, לא רגועה – והרגשתי שיותר חשוב להן הרוגע שלי מאשר להגן עליהן מהסיגריות. הרופא אמר שאם אעשן 2-3 סיגריות ביום זה לא נורא, ואני הרחבתי את זה לעשר סיגריות ולפעמים יותר. הילדות שלי יצאו ברוך השם בריאות, בלי שום בעיה. יכול להיות שאם היה להן אסטמה הייתי חיה עם הרבה רגשי אשם. אבל היום ברור לי שהבריאות הנפשית שהסיגריות נתנו לי בזמן ההריון היתה חשובה לא פחות בשביל שהן יוכלו לגדול בשקט בתוך הבטן. זה לא מושלם, אני לא טוענת, אבל קיבלתי על עצמי שמדובר בפאק רציני בסיסטם ושאין לי כרגע אפשרות אחרת".
"רגשי אשמה נולדים ביחד עם הילד לתוך החיים שלך", מוסיפה חן, 34, אם לילדה בת שנה, שמתגוררת בחדרה ועוסקת בטיפול, "הרי בכל פעם את אשמה במשהו אחר ואין לזה סוף. זה פשוט חלק מהחבילה. בגדול, הרגשתי שאם אני אהיה שמחה, מאושרת ורגועה אז גם היא תהיה, וזה עולה על הנזק הפוטנציאלי שאולי יקרה לה מהעישון". חן שייכת לזן נוסף, לא פחות נחבא ומושמץ: האימהות שעישנו גם סיגריות וגם ג'וינטים בהריון. "זה היה או לעשן ג'וינטים או להתגרש ולגדל את הילדה כאם חד הורית", היא פוסקת, "ההורמונים הוציאו אותי מדעתי והייתי פשוט מטורפת. הקפדתי לעשן גראס רפואי ולא להגזים, ואני חייבת להגיד לך שזה פשוט הציל אותי ואת הנישואים שלי".
הריון ממילא מציב אתגרים לא קטנים בזוגיות, תארו לעצמכם מה קורה כשסיגריות נכנסות לתמונה. בנקודה הזו, גברים רבים – גם אם הם מעשנים בעצמם - נעמדים על הרגליים האחוריות. "אני נשואה פעמיים, ועם כל אחד מהאבות, זה היה הגורם הכי גדול למריבות שלנו", מספרת ענת, "בן הזוג שלי הפסיק לעשן כשהריתי, אבל אני לא הצלחתי. הייתי בורחת מהבית כדי להתחבא ולעשן מבלי שבן הזוג שלי יראה. הורדתי את הכלבה 20 פעם ביום. עישנתי בעבודה כמו קטר כדי לחזור הביתה ולא לעשן. תמיד זה יצא החוצה, ותמיד רבנו על זה. ואם לא הוא, זו היתה אימא שלי. שניהם הפסיקו לעשן, אז הם הטריפו אותי. כעסתי עליהם אבל גם הבנתי אותם. זה כמו שאת רואה בן אדם שאת נורא אוהבת, שהוא עם עודף משקל וסוכר וכולסטרול, ואת רואה אותו אוכל עוגה שלמה, ולא מצליח להפסיק. הוא יודע שזה הורג אותו, אבל הוא בכל זאת חלש מדי".
"לי היה מזל ובן הזוג שלי היה מבין ותומך, ולא לחץ עליי יותר מדי", מספרת טליה, "אבל כל החברות שלי שעישנו או מעשנות בהריון מסתירות את זה מבני הזוג שלהן ומהסביבה בכלל, כי הן פשוט מתביישות. זו חולשה שחשופה בפני כל העולם, שגורמת לך לפגוע בילד שלך. ואז, מה שקורה זה שנוצרת חלוקה בין הפנים לחוץ: בחוץ הן לא מעשנות, או מעשנות בהיחבא, ובבית הן מחסלות סיגריות. זה קצת כמו נשים שאוכלות סלט בבית קפה ואז הולכות הביתה ואוכלות עוגת שוקולד שלמה. אני אף פעם לא הייתי כזו".
ענית למי שהעיר לך?
"כן. הייתי מאוד נחרצת. מי שהעז להעיר לי, ישר חתכתי אותו, ולא הרשיתי לאף אחד לנהל אותי. אני באמת מאמינה שעם כל הכבוד לבן זוג, למשפחה ולחברים, מי שנושאת את ההריון זו האישה, ולכן זכות הווטו וההחלטה היא אך ורק שלה", וחן מוסיפה: "אליי בכלל לא העיזו להתקרב כשעישנתי בהריון. היה לי מבט רצחני בעיניים, שאמר: 'רק תעיזו להעיר לי, איי דר יו'".
"איך לא זרקתי את הסיגריה הראשונה בתחילת ההריון?"
אם הציפיה מנשים היא שמרגע כניסתן להריון, הן יבטלו את כל צרכיהן ורצונותיהן לטובת שלומו של העובר - האם הריוניות מעשנות הן בהכרח אימהות גרועות? "חשוב לי להגיד שאני אחלה אימא", אומרת ענת, "הנקתי כל אחת מהבנות עד גיל שנתיים, הן ילדות אהובות ומטופחות שמקבלות המון חום ואהבה. אני לא רוצה שאף אחד יבין מזה שלעשן בהריון זה סבבה, אבל הנה, ילדתי שלוש בנות יפהפיות, מהגבוהות בכיתה, חכמות, מבריקות, כולן עברו בהצלחה מבחני מחוננים, אז שלא ידברו איתי על פגיעה במוח".
אבל במקרה של יעל, לעומת זאת, הסיפור קצת יותר מורכב. "הילד שלי נולד מצונן ועם בעיות נשימה, שהשפיעו מאוד על כלי הדם שלו", היא מספרת, "הוא נולד עם כלי דם מאוד קטנים וצרים, שמקשים על חדירת חמצן ועל פינוי פסולת מהגוף. בפועל זה אומר שכל צינון הופך להתקף ומצריך אינהלציות. וכשאני רואה את זה, אני אוכלת את עצמי ורוצה להרביץ לעצמי. איך לא זרקתי את הסיגריה הראשונה בתחילת ההריון?"
את יודעת, יכול להיות שהבן שלך היה נולד במצב הזה גם אם לא היית מעשנת לעולם.
"זה נכון. אין לי שום הוכחה, לכאן או לכאן".
את חושבת שהיית מצליחה להפסיק אם היית יודעת שזו תהיה התוצאה?
"לא בטוח, אבל אולי הייתי נלחמת יותר. אז הצורך היה חזק מדי, אבל היום הייתי נוהגת אחרת. הייתי הולכת לאחת מהחברות האלה, שמציעות גמילה ולפחות מנסה. אני חושבת שאם קופת חולים יודעת שאישה בהריון ומעשנת, הם צריכים לשלוח אותה לסדנת גמילה כלשהי, לנסות לעשות הכול כדי לעזור. כיום זה לא קיים".
וזו עוד נקודה: בעוד שהמדע התפתח משמעותית, מה שלא התפתח בכלל הן שיטות גמילה מתוחכמות, זריזות ויעילות – במיוחד כאלו שיכולות לסייע לנשים בהריון להפסיק לעשן, ולו במהלך ההריון עצמו. אבל היי, למה להציע פתרון פרקטי ונגיש אם אפשר פשוט להשמיץ את האימא?
"עייפתי מהאשמה הזו", נאנחת ענת, "הגדולה שלי נולדה אסתמטית, אבל 25 אחוז מהילדים בתל אביב אסתמטיים. את צריכה לראות כמה משאפים יש לנו בגן של הקטנה. זיהום האוויר בעיר הוא עצום, בלי קשר לסיגריות. הקטנות נולדו בלי כלום וגם לבכורה האסטמה עברה. ואגב, מעולם לא עישנתי לידה או בבית. אז למדתי לסלוח לעצמי. הרבה יותר קשה לי כשהבנות שלי מתחננות שאפסיק. כשבאה הבת שלי בת 7 שלמדה על סיגריות ואומרת לי בבכי, 'אימא יהיה לך סרטן ואת תמותי', והיא צודקת, איזה דוגמה אני נותנת לה?"
גם הילדות של טליה לוחצות עליה להפסיק, אבל עד עכשיו – ללא הועיל. מצד שני, היום היא גם מסרבת לחוש בושה או אשמה בעניין. "אם את מרגישה כמו בן אדם נוראי בגלל שאת מעשנת בהריון, או בכלל, את תמשכי את כל המטיפנים והשיפוטיים", הוא אומרת, "אני לא הרגשתי נוראית ולא מרגישה נוראית. להפך: הגיע הזמן שהבושה הזו תפסיק. אם זה הגוף שלך וזה מה שעושה לך טוב וזה נראה לך הגיוני, אז אני סומכת עלייך שאת, כאישה מבוגרת, עושה את ההחלטות הנכונות עבורך. מספיק כבר עם ההתערבות והשיפוט. זה בסדר להגיד את דעתך, אבל יש גבול מסויים. זה עדיין ההריון שלי והילד שלי ואלו ההחלטות שלי. זה כמו שאני אחליט אם להניק אותו או לתת בקבוק. אף אחד לא יחליט בשבילי, גם אם זה לא ימצא חן בעיני מישהו. צריכה להיות פה אוטונומיה מוחלטת של האישה. זה הגוף שלה, נקודה".
עד שזה יקרה, אם זה יקרה, הריוניות ימשיכו לגנוב סיגריות בחדרי מדרגות, כשהבעת אשמה נצחית על פניהן. "עד היום חברות שלי בהריון באות לגנוב ממני סיגריות, כי הן יודעות שאתן להן את האישור", מסכמת ענת, "עובדות איתי ארבע הריוניות, וכל פעם הן באות אליי שאקח אותן החוצה לסיגריה. אני תמיד מסכימה ולא שופטת. ברור לי בדיוק מה עובר עליהן".