זה לא שהוא לא חמוד. הוא חמוד נורא אפילו, יותר מרוב התינוקות האחרים שראיתי, מאז שהוא נולד אני רואה פרסומות לחיתולים וחושבת מה זה התינוקות הדוחים האלה, שלי בטח היה עושה מיליונים מהחיוך הזה. יש לו פה של אפרוח ועיניים של דמות בפיקסאר והוא מגרגר וצוחק ומעיף דברים וכל מה שהבטיחו לי בברושור, תינוק לתפארת, מגנט סבתות חשמלי.
אבל אני רוצה כבר להתגעגע אליו, לעזאזל.
קראנו לו רפאל, על שם המלאך, הצייר והצב, ולמרות החששות, הוא יצא די סבבה. אחרי חודשים של הריון מלא ספקות ופחדים שכבר חפרתי עליו כאן, אחרי שנים של הדחקת קונספט האימהות ותכנון למות ערירית, סוף סוף הגיע הבחור שהיה אמור לשנות אותי מקצה לקצה, להוציא אותי מהישבן של עצמי ולהרחיב לי את הלב בקילומטרים. תינוק, יו נואו. אושר בחיתול, כמו שהבטיחו.
ההתחלה הייתה קצת מאכזבת, לא נוצר בינינו חיבור ממבט ראשון, כשהוא נולד בעיקר הסתכלתי עליו וחשבתי וואט דה פאק וחיכיתי שבועות שהאימא שלו תחזור לקחת אותו, עד שקלטתי שהאימא זו אני. אבל לאט לאט, התחלתי לחבב אותו. בעיקר כשהוא התחיל לתקשר כמו בן אדם אמיתי ולא כמו חילזון של חרבונים. התחילו לצאת ממני קולות רכים, מתוקים, כששרתי לו לתוך השינה. היו לנו רגעים שהמבטים שלנו התלכדו כמו בסצנה רומנטית (חוץ מהקטע שלבחור נוזל קיא על הסנטר). והיה יום אחד שהצחקתי אותו והוא צחק, ואני צחקתי, והוא צחק עוד יותר, ונכנסנו ללופ של צחקוקים הדדיים שבסופו חשבתי: "אוקיי, אני מתחילה להבין את הקטע".
אלה היו שלושה חודשים שבהם שמתי את עצמי לגמרי בסטנד-ביי. רוקנתי את המוח מכל מחשבה, מכל אמביציה, מכל יצירה. לא כותבת, לא מציירת, לא עוקבת אחרי החדשות, לא רבה עם הצל, לא מצטלמת, לא יוזמת, לא מתכננת. התמסרתי לפשוט להיות בתוך הכאוס, על אפס אחוז מוח ומאה אחוז ידיים מנדנדות.
היה בזה משהו מסעיר, בלהיות מרוקנת שכלית, רפאל היה פול טיים ג'וב אבל המוח שלי היה בחופשה, סרוח על ענף בהוואי, בלי להיאלץ לנסח משפט יותר מורכב מ"איפה המגבונים". ובניגוד לניסיונות קודמים בחיים שלי לכבות את המחשבה, הפעם הרשיתי את זה לעצמי. על מה יש לחשוב כשאת מחזיקה בקבוק במשך ארבעים דקות מול תפריט של ויאודי. "תהיי איתו עכשיו, וכשייגמרו שלושת החודשים תשימי אותו במשפחתון, תעופי חזרה למשרד ותשחזרי שם את המוח שלך תא אחרי תא", שיננתי לעצמי אחרי עוד יום שעבר בבהייה מטומטמת בש.ח.ים של "המפץ הגדול" בזמן שרפאל מתקרצץ לי על הכתפיים בשרשרת גרעפסים. הידיעה שיש דדליין איפשרה לי לשחרר.
סרוחה על שולי הכביש
ואז הגיעה הקורונה וחירבשה את התכניות. היא הגיעה בדיוק בסוף חופשת הלידה, כשהייתי אמורה - לפי התכנון - להחזיר לעצמי את עצמי. לפזר את רפאל קצת על שאר העולם כמו פרמז'ן של אחריות. ובעיקר - להתגעגע אליו. שלושה חודשים הסתכלתי על הפרצוף שלו 24/7, הייתי רואה אותו גם כשעצמתי עיניים, כמו אחרי יום שלם בחוף הים כשחוזרים הביתה ועוד שומעים את הגלים באוזן. זה כבר היה יותר מדי, כמעט נמאס. התחשק לי לשכוח אותו קצת, להיעלם, ואז לחזור מהעבודה אחרי שמונה שעות הפרדה ולראות אותו מחדש. לפרוש לקראתו ידיים. להיזכר בו, בפנים שאבדו לי לכמה שעות. אויש, הנה אתה, כמה זמן לא ראיתי אותך! בוא קבל נשיקה!
כי אני בנאדם של ספייס, אני צריכה להתרחק כדי להתקרב, להתגעגע כדי לאהוב. לשלב את האהבה במירוץ החיים הרגיל. אני פחות בקטע של ירח דבש אינטנסיבי, יותר אוהבת את השגרה של להיפגש בסוף היום ולהתחבק על הספה, אבל התינוק שלי לא הולך בינתיים לשום מקום, וגם אני לא, חוץ מלקניית מזון ותרופות. ואין טעם לפרוש ידיים לחיבוק כשהוא כבר 11 שעות על הברכיים שלי נאחז לי באגודל.
כולם מסביב מתנחמים בעובדה ש"לפחות הקורונה גרמה לנו לעצור את מירוץ החיים המטורף, ולהיות קצת עם המשפחה". אבל אני כבר חודשים לא בשום מירוץ, אני סרוחה על שולי הכביש מאז דצמבר, ואני רק רוצה לקום כבר. אין אצלי "לחזור לחיק המשפחה" כי אני חנוקה בחיק הזה ממילא. והבידוד הוא לא בידוד, אין לי בדידות לרגע, ואני כל כך צריכה אותה כבר. שיניתי את האישיות המיזנתרופית שלי למען התינוק, למדתי לצחוק ולשיר ולשחק איתו כמו שאף פעם לא חשבתי שאוכל. אבל האישיות ההיא עדיין קיימת, והיא מבעבעת לי מתחת לעור. כמה זמן עוד אצליח להדחיק אותה?
עוד שבוע עובר, עוד בינג' של רפאל מפהק. אני סופרת את הפירורים הצהובים על הריסים שלו, בוהה בחיוך שלו בשעמום, בפנים שכבר נצרבו לי יותר מדי בזיכרון. הפליאה הראשונית מתחילה להישחק, ואני פוחדת לאבד אותה כל כך מהר. לא רוצה שהתינוק שלי יימאס עליי, אבל עם כל יום שעובר התהליך מתרחש. רק נולד וכבר מיציתי, והכול כי לא מאפשרים לי את המרחק של האהבה. כשזה ייגמר, בעזרת השם, אני מעיפה אותו על ההורים וטסה לחו"ל לשבועיים. ואז אחזור אפופת געגועים, אזרוק את המזוודה בכניסה ואצווח "איפה רפאל שלי?" וארוץ לקראתו בזרועות פתוחות, כדי לגלות מחדש את הפנים שאבדו לי מזמן.