הרגע שבו יסכה חסון, דתייה צעירה, נשואה ואם לשניים, מתנחלת מגוש עציון, הבינה שהליך הפונדקאות שעברה הוא חסד גדול אפילו יותר ממה ששיערה היה כשהתינוק אותו נשאה יצא לאוויר העולם. אמו קיבלה אותו לידיה ואביו גזר את חבל הטבור. דקות אחדות לאחר מכן, האם כבר היתה סקין טו סקין עם התינוק שלה והחלה להניק אותו. לחסון הספיק מבט אחד עליהם להבין את האושר והשלמות שנולדו באותו הרגע ממש בו נולד התינוק. "הדולה שואלת אותי אם זה בסדר שהאם תקבל אותו לידיים. עניתי שכן, בוודאי. אני לוחצת וצורחת והראש יוצא והיא מקבלת אותו אליה. היא מתיישבת איתו לידי על המיטה. התינוק עדיין מחובר לחבל הטבור. אנחנו יושבות ככה צמוד. היא עוטפת את התינוק, ואני מחבקת אותה, מלטפת אותה. היינו ככה עשר דקות. רק אחרי שחבל הטבור הפסיק לפעום, האבא גזר אותו. דמיינתי לפני הלידה את הרגע הזה ותכננתי לייצר פרידה מהתינוק עם הפסוק 'יברכך השם וישמרך'. בכל זאת הוא היה אצלי בבטן. אבל באותו הרגע הסתכלתי על זוג הורים שמחזיקים את הילד שלהם ולא ראיתי איך אני קשורה. זה ילד שההורים שלו מחזיקים אותו. אין ממי להיפרד".
נחזור רגע אחורה. זה עשוי להיות קשה ליולדת, ואולי יותר ליולדת דתייה, שגבר זר יהיה נוכח בחדר לידה ברגעים אינטימיים שכאלה.
"היו התלבטויות, אבל הרגשתי שבסופו של דבר זו הלידה של הילד שלהם וזו זכותם להיות נוכחים. הלידה הזאת היא שלהם בדיוק כמו שהיא שלי. שמתי בצד את הפרטיות שלי. עם זאת, היה לי מאוד חשוב שהכל ייעשה תוך שמירה על הצניעות שלי. האבא היה בצד, הוא לא ראה שום דבר אינטימי. זה היה מאוד מכבד. בהתחלה האבא נכנס ויצא. היה נבוך, חשש להפריע לי. כשהבין שלי זה לא מפריע, הוא נשאר. בזמן ההיריון, האבא שאל אם זה בסדר לשים יד על הבטן ולהרגיש את התינוק זז. אני שומרת נגיעה וזה לא התאים לי. אז כן רציתי שבלידה יתאפשר לו להיות שם".
אני מניחה שהלידה הזו היתה שונה מהלידות של הילדים שלך?
"היו הרבה אנשים בחדר לידה", היא מחייכת. "דוד בעלי, דולה, מיילדת ושני ההורים. ילדתי בלי אפידורל, היה לי מאוד מאוד כואב. האמא ניגשה אלי וביקשה סליחה שאני צריכה לעבור את זה בשבילה. אני חושבת שאמרתי שזה בסדר. אני לא זוכרת יותר. הלידה הייתה ההזדמנות שלהם להיכנס לחוויה שלי. שיהיו איתי, שיכאבו איתי, שיבכו איתי. וזה מה שהיה. הם ישבו בצד, אבל הם היו שם. הם חוו את הלידה מהמקום שלהם".
הילד לא ממזר, אבל יש סוגיות אחרות
חסון היא מחלוצות הפונדקאיות הדתיות בישראל. אפשר לספור את הנשים הדתיות שהפכו לפונדקאיות עד היום על שתי ידיים ויישארו אצבעות. הסיבה נעוצה גם בפסיקה ההלכתית. עלו שאלות כמו של מי בעצם הילד, האם הוא של האם הביולוגית שהביצית שלה (או של תורמת הביצית, שהיא בכל מקרה אינה הפונדקאית) או של הפונדקאית שנשאה אותו ברחמה וילדה אותו? לציבור הרחב התשובה ברורה, אך הרבנים אינם תמימי דעים בנושא ולכן פסקו שהתינוק שנולד לא יוכל להתחתן עם אחיו או אחיותיו מהאם הפונדקאית.
עם זאת, פוסקים חשובים קבעו שהילד שייוולד אינו ממזר למרות שהאישה שנשאה אותו נשואה, משום שהוא נוצר בהליך רפואי ולא באמצעות יחסי מין. אבל זו לא הזירה היחידה שבה מתמודדות הנשים הפונדקאיות דתיות עם קונפליקטים. העולם הדתי הוא עולם שמרני, משפחתי מאוד וקהילתי מאוד. העובדה שנשים נשואות מכניסות לתוך התא המשפחתי האינטימי גורמים נוספים, נושאות הריון של זוג אחר, עדיין גורם להרמת גבות. אבל חסון מסבירה שמתחילה לחלחל יותר ויותר ההבנה שמדובר במצווה. אם תרצו, התשובה הנשית הדתית לתורמי הכליה הדתיים שעושים זאת מטעמים אלטרואיסטים – פעולה שלאחרונה הפכה לטרנד של ממש. גם בעלה של חסון, דוד, תרם כליה שלוש שנים קודם, דרך עמותת "מתנת חיים". אבל עוד נגיע לזה.
חסון, בעלת העסק "יסכו - איפור ותסרוקות" בקיבוץ כפר עציון שבו היא מתגוררת, בת 29 בסך הכל. היא החלה את התהליך כבר לפני שנתיים כשיש לה בבית שני פעוטות. יהב, אז בן שנתיים וחצי, ועלמא אז בת שנה. "עוד לא ברור לי עד הסוף מתי היה הרגע שהחלטתי שזהו, אני הולכת על זה. שמעתי את השיר של הרב קוק 'בנאדם עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך. יש לך כנפי רוח'. הרגשתי שזה שיר שקורא לי לעשות את זה, להגשים את החלום. אבל רק אחרי ששמעתי שיעור של הרב אשרוב שדיבר על זה שאפשר לבחור חיים שהם סתם או לחיות חיים בעלי משמעות, אמרתי 'יאללה, אני מתחילה להתניע'".
התייעצת עם רב?
"התקשרתי לרב הקיבוץ, הרב קנוהל, שבינתיים נפטר. שיתפתי אותו ברצון שלי ושאלתי אותו אם אפשר. הוא ענה לי שיש שמתירים ויש שלא. שאלתי אותו אז מה השורה התחתונה. הוא חזר על זה שיש לכאן ולכאן. הוא לא פסק לי. הרב אבינר (רב בכיר בציונות הדתית, ת.ב) התיר כבר לאישה נשואה להיות אם פונדקאית. התקשרתי אליו אבל הוא לא ענה ואז החלטתי שאם הוא התיר לנשים נשואות אחרות, אני לוקחת את ההיתר שלהן".
היית רק בת 27, עם ילדים קטנים מאוד. זה לא יותר מדי?
"הרגשתי שזה הזמן הנכון. אני צעירה ויכולה לשאת הריון בקלות. ידענו שאנחנו לא רוצים בתקופה הקרובה עוד ילדים. שנה קודם דוד תרם כליה וגם אני חיפשתי משמעות, למלא את חיי בתוכן. הפונדקאות החלה אז לעלות לשיח. זה חוטים קטנים שנרקמו לאט לאט לתודעה שאני רוצה לעשות משהו. התחלתי לגשש בקבוצות של פונדקאיות בפייסבוק איך עושים את זה, איך זה הולך. מהר מאוד הבנתי שכדאי לי לעשות את התהליך עם ליווי. הגעתי למישהי שהיתה בעצמה פונדקאית, שירי אור. היא ליוותה אותי מהרגע הראשון ואנחנו עדיין בקשר".
איך דוד הגיב לכל הדבר הזה?
"הוא לא אהב את הרעיון. הוא אמר לי 'למה להיסחף? תתרמי כליה'. התקשרתי לעמותה שדרכה הוא תרם והם שאלו אותי אם אני מתכננת עוד ילדים. כשאמרתי שכן הם ענו שאם כך, זה לא הזמן. חזרתי לחלום המקורי. דוד שאל אותי למה לעשות משהו שאף אחת בסביבה לא עשתה. הוא גם לא הכיר מקרוב אנשים שזקוקים לפונדקאות. כשהוא הבין שאני לא הולכת לוותר, הוא אמר לי 'בואי נראה שאת עוברת את המחסום של ההורים שלך'".
ובכן, איך ההורים הגיבו?
"ההורים שלי גרושים. אבא שלי נשוי למישהי שבעצמה רצתה להיות פונדקאית. היה לי ברור שהיא תקבל את זה בהתלהבות. ידעתי שגם לאבא שלי, שהוא דתי ליברלי, זה לא רעיון זר. הבעיה היתה עם אמא שלי. זה עניין של שמרנות. היא רוצה לשמור על הבת שלה. סיפרתי בארוחת שבת שיש טרנד של פונדקאיות דתיות. זרעתי את הרעיון. שאלתי אותה מה דעתה. היא אמרה שזה מדהים בעיניה. אבל כשאמרתי לה 'ואם אני אעשה את זה?'. היא אמרה לי בצרפתית 'את תהרגי אותי' והעיניים שלה דמעו. חודשיים אחרי באתי אליה ואל בעלה לשיחה רצינית. אמרתי לה שאני רוצה לעשות את זה".
מה היא אמרה?
"היא בכתה, ואמרה לי 'כל כך הרבה שנים אני מתפללת לאלוהים שיהיו לי ילדים צדיקים, בסוף יצאו לי ילדות צדיקות מדי'. אבל היא הבינה שזה מעשה טוב ושהיא צריכה לשחרר".
בעלי אמר "לא ירדת מזה עדיין?"
ואז מגיע הרגע שחסון מוצאת את זוג ההורים שהיא רוצה לעשות עבורם את הפונדקאות. "שירי מצאה לי אותם. כשיצאתי לתהליך אמרתי שחשוב לי לעשות את זה עבור זוג שאין לו ילדים, חשבתי שזה מעשה יותר גדול. אבל אני עם שניים ואם תגידי לי שאני לא יכולה יותר ללדת, יחרב עולמי".
איך רתמת בסוף את דוד לרעיון?
"כל פעם שהוא היה שואל אותי מה עשיתי היום והייתי עונה לו שהייתי במשהו שקשור לפונדקאות, אם זה לאסוף מסמכים רפואיים או לעשות בדיקות, אם זה ללכת למשטרה להביא תעודת יושר, הוא היה אומר לי 'לא ירדת מזה עדיין?' הוא לא חשב שזה באמת ייצא לפועל. הוא נתן לי להתבחבש בחלומות שלי. הוא הגיע בסוף למקום שהוא אמר 'אני לא אוהב את הרעיון, אבל אני תומך בך'".
דוד, שהוא מנהל החברה הבדואית בעמותת "אחריי", מצטרף לשיחה: "הייתי נגד, בעיקר מדאגה לה ודאגה לילדים. הלידה ראשונה של יסכה הפכה להיות ניתוח קיסרי חירום. יצאתי עם טראומה. גם יש ילדים בתמונה, איך מסבירים להם? הדבר הנוסף זה שאנחנו חיים בקהילה סגורה, משתייכים לציונות הדתית ועדיין אין קונצנזוס סביב פונדקאות. אבל בסופו של דבר לא היתה דרמה. ככל שהיא נכנסה לזה, נסחפתי אחריה".
איך נראתה הפגישה הראשונה ביניכם לבין הזוג?
יסכה: "זה היה חדש לשני הצדדים. היה חיבור טוב. להם ולי היה חשוב שהתהליך יהיה בהקשבה הדדית. עוד לא ידעתי איך זה יראה, אבל ידעתי שחשוב לי שיהיה נעים".
הפעם הראשונה והאחרונה בכל ההליך הזה שחסון קיבלה רגליים קרות היה בשלב עריכת ההסכם המשפטי. "זה מסמך עם מאות סעיפים ואז אני פתאום מבינה כמה אחריות יש עלי. אני מבינה באותו הרגע שאם משהו משתבש אני יכולה להיכנס לחובות גדולים. אם התינוק מת בגללי, אם לא הסכמתי להפסקת הריון, אם עשיתי משהו לא בסדר, אם בגללי יש בעיה, אני נקנסת ב-200 אלף שקל".
וואו.
"זה היה שלב שכמעט ירדתי מזה. רציתי לעשות מעשה טוב ולחזור הביתה בשלום. המוטיבציה שלי לא קשורה לכסף, ופתאום כל סעיף שם הוא כספי. זה הרגיש קר ומשפטי. כאילו הוציאו את הנשמה מהתהליך. נבהלתי".
אז איך התנעת מחדש?
"אחרי חודש שנעלמתי להם, כתבתי להם הודעה שקשה לי עם החוזה ואני צריכה לחשוב על זה. הם ענו שגם להם קשה אבל זה משהו שחייבים לעשות ומבחינתם לדחוף אותו לבוידעם ולשכוח מקיומו. הם אמרו שאין להם עניין להוציא אותי בקנסות מהסיפור הזה, שברור להם שאני באה לעזור והם לא ירצו שאצא מופסדת. זה הרגיע אותי".
אגב, הפסקת הריון זו באמת שאלה רלוונטית. העובדה שאת דתייה יכולה לגרום להתנגשות בעניין.
"אני חושבת שאם היו רוצים לעשות הפסקת הריון בגלל מום, הייתי מקבלת את זה. זה הילד שלהם, למרות שזה הגוף שלי. בסוף אני באה לתת להם ילד. קיוויתי שיהיה טוב".
היית עושה פונדקאות לזוג הומואים?
"אני אשמח עבורם אם החוק יאפשר להם לעשות פונדקאות בארץ. כנראה שמבחינה דתית לא הייתי נרתמת לזה. יש הרבה אחרות שכן ואני שמחה על זה".
הישורת האחרונה היתה לעבור ועדה של משרד הבריאות שיאשר את הפונדקאות ולצאת לדרך. "היה די נורא שם. הם דחקו אותי לפינות רגשיות. בכיתי שם. הם ירדו עלי שאני בתחרות עם דוד. שהוא תרם כליה ועכשיו אני רוצה לנצח", היא נזכרת. "אמרתי להם שזו לא תחרות. להיפך, הוא נתן לי השראה".
אני מביאה להם ילד, אבל הם גם מתאבלים
חסון נכנסה להריון כבר בסבב הראשון שנעשה בבית החולים הדסה הר הצופים במרץ האחרון. "לקח שלושה חודשים להכין עוברים ואז התבצעה ההפקדה. זו לא החזרה, כי זה לא שלי. יומיים לפני לקחתי הורמונים שיתמכו בהריון. היום עצמו היה מרגש מאוד. האמא היתה שם איתי. לקחו אותי לחדר ניתוח. הראו לנו במיקרוסקופ את העוברים ואז בחרו אחד. זה הליך לא כואב וללא הרדמה. יצאנו מבית החולים, והאמא שהיא לא דתייה הציעה שאולי נגיד ביחד פרק תהילים. הלכנו לחורשה ליד, התיישבנו על סלע, פתחתי את הטלפון הנייד וחיפשתי פרק. 'הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה', פרק ל' בתהילים היה הפרק הראשון שיצא לי. הוא מספר איך האבל התהפך לשמחה. קראנו ביחד ובכינו שם".
ואז מודיעים לך שזה נקלט, שאת בהריון?
"כן. אני חשבתי שזה יהיה הריון שמח מאוד. דמיינתי שזוג שצריך פונדקאית מאוד ישמח שהיא מגיעה ושיש הריון. אבל גיליתי עם התהליך שבעצם כשהפונדקאית מגיעה זה גם עצוב. ברגע שמגלים שיש הריון, הוא אצלי ולא אצלה. זה משהו שלא צפיתי מראש ובהתחלה התבאסתי מזה מאוד. אבל מה, איך לא שמח? אני מביאה שמחה ואור, מביאה לכם ילד. לקח לי זמן להבין שההריון הזה הוא הזמן של האמא להתאבל על כל מה שהיא לא יכולה היתה לעשות בעצמה".
קורה שאת מתבלבלת, מלטפת את הבטן שכבר יצאה ושוכחת שזה לא התינוק שלך?
"לא התערבבתי בזה בכלל. כל דבר שקרה בהריון, ישר רציתי להעביר אליהם. כשהתינוק זז בפעם הראשונה לקחתי את הטלפון, צילמתי ושלחתי להם. כשבעלי חיבק אותי והרגיש את התינוק בועט, הוא צחק ואמר 'תגידי להם שהילד שלהם בועט בי'".
איך מספרים לילדים קטנים שבסוף ההריון אמא שלהם לא חוזרת הביתה עם התינוק?
"הילדים ידעו מהרגע הראשון על מה שאני עומדת לעשות. סיפרנו להם שיש לאמא חברה שיש לה פצע בבטן והיא לא יכולה להיות בהריון, אז אנחנו נשמור על התינוק שלה עד שהוא יהיה מוכן לצאת ונחזיר לה אותו. הם גדלו לתוך זה שזה מעשה טוב. השבוע הגננת של יהב סיפרה לי שהם טיילו בקיבוץ וראו את כל האמהות שנמצאות בחופשת לידה עם התינוק שלהם ואני לא הייתי שם, אז יהב אמר לגננת 'אבל אמא שלי צדיקה'. בדרך שלהם הם מעכלים את זה מאוד יפה".
לקהילה, חסון סיפרה רק בשבוע ה-16 כשהבטן כבר התחילה לבצבץ. "כתבתי מייל בתפוצת נאט"ו לכל הקיבוץ. בנושא כתבתי 'בשעה טובה'. רציתי לחסוך לעצמי את השאלות שאקבל בשבילים. כתבתי 'לכל מי ששם לב לכרס החדשה שלי, אכן בשעה טובה, אבל זה לא שלי. אחרי שש שנות המתנה, בנובמבר הקרוב, צפוי להיוולד בנם השני של זוג שכרגע גדל ומתפתח ברחם שלי. תודה שקראתם. ולכל מי שנשמטה לו הלסת אענה פה על כמה שאלות נפוצות'. תוך כמה דקות התחלתי לקבל מטח תגובות בסגנון 'אין מילים', 'תבורכי', 'וואו, את עושה משהו מדהים, 'ריגשת'. נשים רבות שיתפו שהן עצמן חושבות על זה. להפתעתי, אפילו המבוגרים של הקיבוץ עצרו וחיבקו אותי. אנשים שלא יוצא לי להגיד להם שלום. היו אנשים ששיתפו אותי בקושי שלהם להביא את הילדים שלהם. גיליתי על אנשים מתוך הקיבוץ שזקוקים לפונדקאית".
לא היתה אף תגובה שלילית?
"היו אנשים שלא התחברו לרעיון. למה הם לא מאמצים? למה הם לא יכולים להשלים עם הגורל? כשאנשים אמרו את זה כאבתי את הכאב של הזוג. מה זה לכו לאמץ? תאמצו אתם אם אתם רוצים".
כמה ההורים של התינוק מתערבים? שמעתי על פונדקאית שהתבקשה לא להיות במקומות צפופים.
"ההורים ממש שיחררו. היה רגע קצת מלחיץ שתשובה של בדיקת חלבון עוברי יצאה לא מספקת. הרופאה המליצה לעשות עוד בדיקות, לשלול מומים. זה היה כבר בשבוע 26 וההורים אמרו שלא נעשה עוד בדיקות, 'אנחנו כל כך מחכים לילד הזה שגם אם יגלו משהו, לא משנה לנו. אנחנו נקבל אותו כמו שהוא'. זה היה רגע ממש מרגש. אפילו עכשיו יש לי צמרמורת".
היה ברור לי שהוא לא שלי
הסיפור עוד טרי והעיניים של חסון עוד מבריקות מדמעות פה ושם כשהיא מספרת את הפרטים. "נהיינו חברות. חודש לפני הלידה נסענו ביחד לאיקאה לקנות דברים לקראת התינוק", היא אומרת על אם התינוק. "עשינו ביחד הליכות. נסענו ביחד לבדיקות ואז ישבנו לקפה".
ואז הגיעה הלידה. "נכנסתי לשבוע 39 וערב אחד התחילו הצירים. התחלתי לתזמן ורואה שהם מצטופפים. השעה כבר 11 וחצי בלילה. ההורים ישנים ואני מעירה אותם. הודענו לדולה ויצאנו לבית חולים. כשהתינוק יצא הסתכלתי עליו ואמרתי 'הוא כל כך שלהם'. זה לא הדמיון, זה זה שהיה ברור לי שהוא לא שלי".
שתי הנשים, חסון והאם של התינוק, התאשפזו חדר מול חדר במחלקת יולדות. "כשאמא שלי באה לבקר אותי, היא נכנסה אליה להגיד מזל טוב ולראות את התינוק. הילדים הגיעו למחרת הלידה ופגשו את התינוק ואת ההורים. זה היה חשוב שיראו את התינוק בידיים של הוריו, שיסגרו מעגל".
חסון עוד מעכלת את המעשה שעשתה. "אני על איזה ענן כזה. בהצפה שאני לא יודעת להסביר. אני מרגישה שהלב שלי מתרחב ומציפים אותי גלים של אושר כשאני חושבת על זה. מה שכן, אני צריכה להיפרד מזה שהייתי בתוך דבר גדול ועכשיו כבר לא. אני שואלת את עצמי איך לחפש מחדש משמעות".
דוד: "כשראיתי את ההורים מחבקים את התינוק שלהם הבנתי שאי אפשר להשאיר בעולם דברים גדולים כמו זה. אם זוגות יתייעצו איתי, אני אעודד אותם ללכת על התרומה הזו. זה עושה טוב יותר ממה שחושבים. גם למשפחה שלנו וגם למשפחה שמקבלת תינוק".
ניכר שעשית את זה ממקום חזק ואידיאולוגי. אבל יש דיון לא פשוט סביב הנושא, האם מדובר בניצול. בהרבה מקרים פונדקאיות הם נשים נשואות או חד הוריות שזקוקות לכסף.
"אני חושבת שזה אולי נכון לפעם, לפני שאפשרו לנשואות לעשות פונדקאות. אני נמצאת בקבוצת ווטסאפ של 60 פונדקאיות. אלו נשים חזקות, משכילות, עוסקות במקצועות חופשיים. התייעצתי עם אחת הפונדקאיות לגבי החלום הבא שאגשים. היא ענתה שהיא על הדבר הבא, שהיא עכשיו כותבת דוקטורט".
התשלום לא מבוטל, 165 אלף שקל. עד כמה זה היה בכל זאת בשיקולים שלך?
"כשדוד תרם כליה הוא לא קיבל כסף. אני גם חשבתי בהתחלה שאין כסף בתהליך, אבל גיליתי מהר מאוד שיש. אפילו זוכרת שכתבתי פוסט בקבוצה של פונדקאות: 'אני מבינה שמעורב בזה כסף, אבל רציתי לעשות מעשה טוב. תיישבו לי את הקונפליקט'. כבר בפגישת ההיכרות עם הזוג אמרתי להם שקשה לי שמעורב פה כסף. הם ענו לי שאני נותנת להם דבר כזה גדול, שזו הדרך היחידה שלהם להגיד לי תודה. יצאתי לזה עם מחשבה שאוותר על הכסף או חלק נכבד ממנו. גם לדוד היה קשה עם זה".
אז מה השתנה במחשבה?
"במשך הזמן הבנתי את המחירים של הריון, גם המקצועיים. אני עצמאית, אז עם התקדמות ההיריון, הורדתי הילוך, לקחתי פחות עבודות. מול הילדים מצאתי את עצמי אומרת 'אל תטפס עלי, אל תישען, אמא לא יכולה'. הורמונים נכנסו לגוף שלי, עברתי תהליכים רגשיים. גם הלידה עצמה קשה - הגוף צריך להשתקם, רצפת אגן חלשה למשל. הבנתי שאני הקרבתי משהו מכל הלב והם נותנים לי מתנה מכל הלב".