איימי נולדה בשבוע 24 במשקל 538 גרם
ב-1 ביוני, לפני קצת פחות משנה, תקפו את מריה אליוט צירים. היא הייתה רק בשבוע ה-24 להריונה, והחרדה הייתה עצומה. "הלכתי מיד לרופא שלי, שאישר שאלו צירים ושלח אותי לבית החולים. כבר בדרך לבית החולים ירדו לי המים, והתחלנו לחשוב על הגרוע מכל – ששתי הבנות לא ישרדו", מספרת אליוט לדיילי מייל. " בכיתי, ולמרות שהרופאים בבית החולים ניסו לעודד אותי, הם היו מאוד זהירים בהבטחות שלהם והכינו אותי שלא בטוח שאצא משם בידיים מלאות. סירבתי להאמין שזה מה שקורה, התפללתי, אבל אחרי יומיים כבר אי אפשר היה לעצור יותר את הלידה, ואיימי נולדה – כמעט ארבעה חודשים לפני התאריך המשוער שלה".
התינוקת נולדה במשקל זעום של 538 גרם, והועברה מיד לטיפול נמרץ – שהציל את חייה. "אחרי שאיימי נולדה ולקחו אותה כבר לא היה לי כוח, אבל הבנתי שאני חייבת להמשיך ללחוץ, כדי להוציא גם את אחותה. אבל פתאום – הצירים שלי הפסיקו. פשוט לא הרגשתי כלום. כאילו שלא ילדתי לפני רגע, וכאילו אין לי עוד תינוקת בבטן. הרופאים נדהמו, אמרו לי שהם בחיים לא ראו דבר כזה. אני זוכרת שהרגשתי נורא: תינוקת אחת בטיפול נמרץ, ואחת עדיין בתוכי, אין לי מושג מה איתה והיא בטח נאבקת על החיים שלה. אני זוכרת שצעקתי על הרופאים 'זה לא אמור להיות ככה!', ואותם עומדים המומים".
משנוכחו לדעת שהלידה אכן עצרה אחרי תאומה אחת, ניסו הרופאים לזרז את העניינים בעזרת פיטוצין, תרופה מכווצת רחם שגורמת לצירים. אבל אחרי כמה שעות, מריה ובעלה החליטו לעצור. "הרגשתי שכלום לא קורה, וביקשתי להפסיק את הפיטוצין ולתת לטבע לעשות את שלו. החלטתי שאני לא יוצאת מבית החולים בלי שתי הבנות שלי, גם אם זה אומר שאצטרך לשכב במיטה ולחכות ללידה שלושה חודשים. לקחו אותי למחלקת הריון בסיכון, ושם התאוששתי מהלידה – והתכוננתי ללידה הבאה".
"קייטי בעטה בתוכי כשהחזקתי את אחותה שנולדה איימי"
רק ארבעה ימים לאחר מכן הורשתה מריה לראות את בתה בפגייה. "אני זוכרת שפרצתי בבכי נורא כשראיתי אותה באינקובטור. היא הייתה כל כך קטנה ושברירית, מכוסה בצינורות ועירויים וכל מה שראיתי היתה רעמת שיער שחורה. נגעתי בבטן שלי, והבטחתי לה ולאחותה שעדיין בפנים שאעשה הכל כדי שתהיינה בריאות".
הקשר המיוחד בין התאומות התחיל כבר ברחם. "אחרי שקצב הלב של איימי התייצב קצת, נתנו לי להוציא אותה מהאינקובטור ולהחזיק אותה עליי. איך ששמתי אותה על הבטן, קייטי התחילה לבעוט ולזוז בטירוף, כאילו היא מנסה לחבק את אחותה שבחוץ, ואיימי הצמידה את הפנים שלה לבטן שלי, לאחותה".
קייטי נולדה בשבוע 36 במשקל 2.550 קילו
משם התחיל מסע של לא פחות מ-87 ימים. "ידעתי שהלידה יכולה להתחיל שוב כל רגע, והרופאים אמרו לי שכל יום ברחם הוא מתנה. ניסיתי לחשוב חיובי, להיות חזקה בשביל הבנות שלי, וככה הזמן עבר. בשבוע 36, הרופאים החליטו שעבר די זמן, והתחילו שוב בהשראת לידה. הפעם זה עבד, וכעבור שעה הגיחה לאוויר העולם קייטי, במשקל של יותר מפי ארבעה מאחותה התאומה – 2.550 ק"ג. "הלידה של קייטי הייתה מאוד שונה. במקום לרוץ איתה לטיפול נמרץ הניחו אותה עליי, והמיילדת אמרה משפט שלא אשכח בחיים: 'היא בסדר גמור', ושתינו בכינו מרוב הקלה. אחרי כמה דקות כבר לקחנו אותה לפגוש את אחותה, והנחנו אותה יחד איתה באינקובטור. איימי מיד חייכה, זה היה רגע פשוט מדהים. סוף סוף, שתי הבנות שלי שוב ביחד".
מריה ובעלה סירבו להנפיק תעודת לידה לאיימי עד שאחותה תיוולד, וכשקייטי סוף סוף הגיעה, הם קיבלו תעודה שאין לשום הורים לתאומים בעולם. "כתוב שם: 'איימי, תאומה מס' 1, נולדה ב-1.6.12, וקייטי, תאומה מס' 2, נולדה ב-27.8.12. למזלי, העובדת במשרד הפנים שכנה שלי, והכירה את הסיפור שלנו – אחרת אין סיכוי שהיא הייתה מאמינה לי".
"מדובר בהפרש חריג ומסוכן"
"באמת מדובר כאן בהפרש חריג, ובהחלטה לא פשוטה", אומרת ד"ר ליאת גינדס, רופאת נשים ומומחית לאולטרסאונד. "ההחלטה להשאיר עובר אחד בפנים אחרי שהעובר הראשון נולד אמנם מפחיתה את סיכוני הפגות, אולם מסכנת הן אותו והן את האם בזיהום ברחם. מרגע שהמים יורדים הרחם כבר לא סטרילי, וזיהום שמגיע לשם עלול לסכן את האם והעובר שעדיין בפנים עד כדי מוות. סיכון נוסף הוא היפרדות שליה, מלאה או חלקית, של התאום השני, בגלל השינוי הפתאומי בנפח הרחם אחרי לידת התאום הראשון. לכן, בדרך כלל נעדיף ליילד את תהאום השני סמוך ללידת התאום הראשון, גם במחיר של סיכון לחייו. לסיכום, מדובר כאן בהימור שהצליח, אבל ממש לא בהליך מקובל".
>> ילדה שלוש בנות בתשעה חודשים
>> הממלכה בהלם: קייט מידלטון רכשה עגלה כחולה