אני זוכרת ששכבתי במיטה ונשבעתי שאם - לא "אם", "כש" - כשזה ייגמר אני אכתוב על הדבר הזה, על המחלה הארורה הזאת, על הימים הבלתי נסבלים האלו, על התסכול ועל הכאב ממה שמסב לנשים רבות בעולם באושר - היריון.

כשאומרים להיפראמזיסית "הריון הוא לא מחלה", היא מגחכת. ואז הולכת להקיא (אם היא בהריון) או מוחה דמעה נסתרת אם היא אחרי. כי עבורנו, הריון זו מחלה. זו מחלה שמתחילה מוקדם מאוד, בבחילות והקאות, הנפרשות על פני כל שעות היממה, ומתפרשות על פני כל חודשי ההריון. זה לא "שליש ראשון וזה יעבור לך", וזה גם לא "תקיאי ויאללה, תתאפרי ותלכי לעבודה". היפראמזיסית מאבדת נוזלים וקילוגרמים. אני הגעתי למשקל של 46.5 קילו בהריון הראשון, עם איה (אשר בבטן עוד נקראה שושנה), ורק אחרי שרופא נשים איים עליי בזונדה הבנתי שלא מבינים את המחלה. זה לא שאני לא רוצה לאכול- אני לא מסוגלת. אני מקיאה. ואז אני מקיאה עוד.

זה התחיל בשבוע השישי. בעוד נשים רבות מרגישות צורך לשמור את דבר ההריון בסוד בהתחלה - שליש ראשון, מי יודע מה יקרה הלאה  - להיפראמזיסית אין סיכוי. בשבוע השביעי כבר הייתי מאושפזת במחלקת נשים, התייבשות. קיבלתי זר פרחים מהבוס שלי, מכתב מעודד מהמערכת, והבנתי שכן, כולם יודעים. אי אפשר להסתיר היפראימזיס - מחלה התוקפת נשים בהריון ללא רקע מקדים. אחרי סיבובי נוזלים ותרופות (זופרן) שוחררתי הביתה. אחר כך שבתי לעוד כמה סיבובים כאלו. תמיד במחלקת נשים, תמיד מחוברת לעירוי ותמיד מקבלת תרופות. ולא, לא מתרגלים.

יחסית, מצבי היה טוב. כששבתי הביתה, שבתי לעבודה (עבדתי מהבית באותה התקופה). המיטה הייתה חברתי הטובה ביותר. "חברים" הייתה משכך הכאבים הטוב ביותר. כשלא צחקתי מרוס, רייצ'ל וצ'נדלר – בכיתי. בכיתי כי כל הלו"ז שלי ל-8 החודשים הבאים התבטל, בכיתי כי הרגשתי נורא פיזית, בכיתי כי זה לא מה שציפיתי לו מההריון הראשון שלי. לא ככה דימיינתי את החודשים בהם הגוף שלי מייצר חיים, לא ככה זה אמור היה להיות. בזה אחר זה רשמתי ביטולים. עוד מסיבת רווקות וחתונה שלא אגיע אליהן. עוד יום הולדת. עוד ועוד ביטולים בעבודה. לא אגיע לישיבה הזו, וגם לא להשקה הזו. אי אפשר לומר שהתרגלתי. מעל כל ביטול כזה התנוססה המילה "כישלון".  נכשלתי בהריון כי לא יכולתי לעשות כלום. הגוף שלי אכזב אותי, בגד בי.

ומסביב, המשפחה. הורים, אחות ואח ובעל, שמאוד רוצים לעזור ועוזרים ככל יכולתם. אחותי עברה שני הריונות עם היפראמזיס לפניי. היא ידעה בדיוק מה עובר עלי וסייעה מאוד. היא הראשונה שזיהתה שאני צריכה ללכת למיון, היא הראשונה שהושיטה יד והבטיחה לי שזה יעבור. אחר כך הגיעה טבלת ייאוש. בהירפאמזיס לא סופרים את ההריון בחודשים או בשבועות. סופרים ימים, ולפעמים שעות. טבלת הייאוש שלי הכילה ימים, לאייפון הורדתי אפליקציה שעדכנה אותי עוד כמה שעות נשארו ליממה. הייתי מביטה בה הרבה מעל הממוצע, ואולי הייתי הצרכנית הכי טובה של האפליקציה מהיווסדה ועד היום. "יום שעובר לא חוזר", נשבעה לי אחותי, והקשבתי לה. הימים חלפו, לא מספיק מהר.

רק לחמניות עם שוקולד

כשראיתי נשים  אחרות בהריון לא האמנתי. עד היום חלק בי לא מאמין שאפשר לעבור הריון תוך כדי פעילות שוטפת. אני מביטה בנשים בהריון עובדות, מטיילות, טסות, מטפלות בעוד ילדים (!) ואני נפעמת. זה לא היה הסיפור שלי. לא יכולתי להריח כל כך הרבה דברים. לא יכולתי להגיע למקומות שרציתי להיות בהם, לא עשיתי שום פעילות גופנית, ולא יכולתי לאכול את רוב המאכלים שהכרתי. בסופו של דבר עברתי לתפריט מאוד לא בריא או מאוזן, המבוסס על לחמניות עם שוקולד. זה מה שהחזיק את הגוף שלי וגם את ההריון שלי. "העיקר שהעובר עולה במשקל", אמרו לי הרופאים, והעוברית עלתה במשקל. סימנים טובים.

לאורך חודשי ההריון לא האמנתי שאי פעם יהיה לסיפור הזה האפי אנד. כשאת שוכבת בבית מבודדת במיטה, לא מודעת בכלל למה שקורה בחוץ – רגע, אנשים עובדים? מבלים? חיים? – אפשר בקלות לשקוע בדיכאון. נעזרתי בכל מי שהיה סביבי, דיברתי על זה. למזלי, הבינו אותי. לא נשפטתי על חוסר התפקוד שלי ולא ספגתי ביקורת, אבל במקרים רבים היפראמזיסית נתקלת באטימות. שולחים אותה לפסיכולוג או לעבודה, מכריחים אותה לקום ו"לעשות משהו עם עצמה". כשאת מקיאה עשרים או שלושים פעם ביום, את לא יכולה "לעשות משהו עם עצמך". את פשוט שורדת. או מנסה לשרוד.

כשהגעתי לשליש האחרון שוב מצאתי את עצמי בבית החולים. האמונה שבסוף תצא מהעסק הזה תינוקת יפיפיה שאני אתאהב בה ממבט ראשון נראתה אז רחוקה. אבל כעבור חודשיים וחצי זה קרה. איה נולדה, ומהשנייה שראיתי אותה ידעתי שהסבל נגמר. חזרתי לאכול, וחזרתי לחייך. חזרתי להיות מי שאני, והלידה הייתה אחד הרגעים המאושרים בחיי (אגב כל היפראמזיסית תחתום עכשיו על לידה – יום השחרור!). אחרי כל זה, נשבעתי שלא אעשה את זה שוב. אבל חלפו כשנתיים וחצי, ושיניתי את דעתי.

ההריון השני היה שידור חוזר של ההריון הראשון, למעט העובדה שהפעם ידעתי למה אני נכנסת. זה לא הפך את תשעת החודשים הבאים לקלים יותר, אבל הפעם ההישרדות היתה הכרחית- הייתה לי ילדה קטנה בבית, וגם הרגשתי שאפשר לעשות את זה. שזה בר ביצוע. אחרי תשעה חודשים מורטי עצבים, עם היפראמזיס ועם עירויים, נולדה נגה. מאז, אין לי כל מחשבה על הריון. אני מעריצה את קייט מידלטון שהצליחה, עם היפראמזיס, להביא לעולם שלושה ילדים. באמת נסיכה. אני סיימתי, תודה. 

היום, 15/5, חל יום המודעות להיפראמזיס גרבידרום – הקאות יתר בהריון.  כיום קיימת עמותת לאה, למען אימהות היפראמזיסיות, וקבוצת פייסבוק המונה 1,700 נשים.

שיר זיו היא אשת תקשורת ומחברת "מכתבים לאיה"