לכל אחת יש את נקודת הציון שלה: אחת תספר מיד כשיופיעו שני פסים, אחרת תמתין לדופק ויש מי שגם בחודשים מתקדמים תעביר נושא באלגנטיות כשינסו לברר אם היא הרה. סיבות להחרשה לא חסרות: רצון ליהנות עוד קצת מהסוד הפרטי, חשש בריאותי ממשי, אבל הסיבה הכי נפוצה היא חשש ש"משהו יקרה". בי רולט, בלוגרית שיודעת דבר או שניים על אבדן הריון, מפצירה בנשים: הפסיקו להסתיר, כדי שאם אכן יקרה משהו - תוכלו לקבל תמיכה.
"אין עוד רגע כזה - להחזיק את בדיקת ההריון בידיים רועדות, להביט בחלון הקטן שאמור להופיע בו הקו השני. כשהוא מופיע, זה כמו קסם. את בוכה, צוחקת, מספרת מיד לבעלך ולאמא שלך, אולי לחברה טובה או שתיים. בשלב הזה את מתה לצרוח ולספר לכל העולם - אבל רובנו פשוט עוצרות בשלב הזה, ומחכות לפחות עד סוף הטרימסטר הראשון.
עוד בתשעה חודשים:
- אתם קובעים: צילומי ההריון האלה חמודים, סקסיים או מביכים?
- דנה גרוצקי: "אני ממש אוהבת את הבטן ההריונית שלי"
- "חוששת שלא אוהב את בתי אם תהיה ג'ינג'ית"
"במשך כמה שבועות טובים את מסתירה, מטשטשת, אפילו משקרת למכרים וקולגות - העיקר לא לחשוף את המידע הכל כך טבעי ומשמח הזה. כך עושות כולן, כך עשיתי גם אני בלי לחשוב פעמיים, במשך שלושה הריונות. בהריון הרביעי עשיתי אותו דבר, ורק כשהדברים השתבשו להחריד הבנתי איזו טעות זו להסתיר את ההריון מכולם - דווקא בגלל החשש שמשהו רע יקרה, אותו חשש שגורם לנו להסתיר מלכתחילה.
"לקח לנו שנתיים להיכנס להריון הרביעי הזה. כבר חציתי את גיל 40, והתעייפתי מהציפייה והאכזבה מדי חודש, אבל בסוף זה קרה. כמו תמיד, סיפרתי רק לבעלי 'אם חלילה יקרה משהו'. וכשהגעתי לשבוע 12 באמת קרה. היינו בחדר הרופא החשוך, בעלי ואני, מחזיקים ידיים בהתרגשות לקראת השקיפות הערפית. הבדיקה התחילה והדופק, שנשמע כל כך חזק וברור רק כמה שבועות קודם לכן, לא היה שם. התחננתי שיבדקו שוב, התפללתי לנס – אבל הוא לא הגיע.
"עברתי גרידה איומה וכואבת, והימים שאחריה זכורים לי כסיוט נורא. הייתי אכולת פחדים, רגשות אשם ועצב - ולא יכולתי לספר לאיש, כי לא סיפרתי לאף אחד על ההריון עדיין. למרות שהרופאים אמרו לי שזה דבר שקורה המון, במיוחד בהריונות של נשים מבוגרות, הרגשתי הכי בודדה בעולם, והעובדה שלא יכולתי לשתף אף אחד במה שקרה לי רק חידדה את התחושה הקשה הזו. וברגע שהבנתי את זה, החלטתי לא לשתוק יותר.
"כל מי ששאל לאן נעלמתי שמע ממני בדיוק מה קרה, ואין לתאר כמה נשים ששמעו מה קרה לי סיפרו לי שגם הן עברו משהו דומה ולא סיפרו לאיש. בכל רגע נתון, אלפי נשים עוברות מה שעברתי - ולא משתפות אף אחד. כולם אומרים לנו לחכות, לא לספר על ההריון מהר מדי, רק למקרה ש, אבל אף אחד לא מכין אותנו לרגע שבו נרצה לספר מה קרה לנו, ופשוט לא נדע איך.
"אני רוצה לחזק על אישה שמספרת בשלב מוקדם על ההריון שלה, ובמיוחד נשים שעברו אבדן הריון ולא הסתירו אותו. אני רוצה להפציר באנשים לא לעודד נשים לא לספר על הריונות בכלל והפלות בפרט, ולא להיות נבוכים כשהם שומעים סיפורים כאלו. חבקו את מי שמספרת לכם, שאלו איך היא מרגישה. אולי תקלו ולו במעט על הכאב שלה.
"אני לא שוללת את הדרך המקובלת - יש נשים שפשוט לא רוצות לספר, וגם זה בסדר. אבל חשוב שכולנו נדע שיש גם דרך אחרת שיכולה להיטיב איתנו מאוד. אם אתן רוצות לספר ברגע שאתן רואות את הפס - ספרו. פשוט ספרו".