בשנת 2011 נכנס לתוקפו חוק המאפשר לנשים המעוניינות בכך לתרום את ביציותיהן לנשים הזקוקות להן. בניגוד לעבר, החוק החדש מאפשר לכל אישה המעוניינת בכך (ואשר עונה על הקריטריונים הבריאותיים והנפשיים שנפרט בהמשך) לתרום את ביציותיה, מבלי שתצטרכנה להיות מטופלות פוריות בעצמן, כפי שהיה בעבר. התנאים שהוגמשו, כמו גם תגמול כספי של עשרת אלפים שקלים לכל תורמת, אמורים היו להביא לעלייה במספר התורמות, אולם ההיענות הייתה כה נמוכה, עד כי השבוע הודיע משרד הבריאות כי הסכום המשולם לתורמות יוכפל, ויעמוד מעתה על 19 אלף שקלים. האם השדרוג בתגמול ישכנע יותר נשים לתרום? ואיך מתבצע ההליך בפועל? הנה כמה דברים שחשוב לדעת על תרומת ביציות.
כמה דלה הייתה ההיענות? "בישראל יש דרישה לכ-2,000 מחזורי טיפול עם תרומה בשנה, ונכון להיום בוצעו בארץ מחזורים בודדים בלבד עם ביציות של תורמת, אך שהחוק שמאפשר תרומות עבר לפני כשנתיים", אומר ד"ר ערן הורוביץ, רופא נשים בכיר לפריון ולהפריה חוץ גופית. "זה פער עצום, ולצערי אני לא בטוח שהגדלת הסכום תגרום לעלייה משמעותית במספר התורמות".
למה, בעצם, נשים נרתעות מלתרום? מעבר לאפקט הרגשי של תרומת חומר גנטי מהגוף והידיעה שאם הטיפול מצליח יש לך ילד ביולוגי שלא תכירי, התגמול אמור לפצות נשים גם על הזמן והמאמץ שהן משקיעות בבדיקות ובהכנות, גם על הסבל הפיזי שכרוך בטיפולים וגם על הסיכונים האפשריים, שאמנם הסבירות שיקרו נמוכה אבל עדיין קיימת. "בין היתר, בזמן טיפולי פריון התורמת נחשפת לכמות גדולה של הורמונים ונמצאת בסיכון לגירוי יתר שחלתי, לתסביך שחלתי (מצד מסוכן שבו השחלה מגורה מדי ומתהפכת על צדה מכובד משקלה העצמי, סיבוך שיש לפתור בניתוח) וכן לסיכונים הכרוכים בהרדמה בזמן שאיבת הביציות מגופה", מסביר ד"ר הורוביץ.
מי יכולה לתרום ביצית? לפי החוק, התורמת הפוטנציאלית צריכה להיות רווקה, בת 21 לפחות ובת 35 לכל היותר. לפי שתיכנס לתהליך התרומה, עליה לעבור בדיקות פיזיות מקיפות: בדיקה לגילוי מחלות מין, בדיקה אצל כירורג שד, בדיקה של צוואר הרחם, בדיקות לגילוי מחלות מין שונות ובדיקות דם מקיפות. בנוסף, עליה לספק תעודת יושר ממשטרת ישראל, ולעבור מספר ועדות רפואיות וכן הערכה פסיכולוגית מקיפה. בסבב תרומה אחד יכולה התורמת להעביר ביציות ללא יותר משלוש נתרמות, ובסך הכל רשאית התורמת לעבור שלושה מחזורי טיפול לאורך חיה, בהפרש של 180 יום ואילך. יש לציין כי כאשר אישה משמשת כפונדקאית, חל איסור חמור להשתמש בתרומה מביציותיה שלה לצורך יצירת ההריון שהיא נושאת.
איך מתבצע הליך התרומה בפועל? לאחר שהתורמת עברה בהצלחה את הבדיקות הרפואיות והפסיכולוגיות וקיבלה את האישורים הביורוקרטיים הדרושים, יתאימו לה פרוטוקול טיפול – בדיוק כמו אישה העוברת טיפולי הפרייה רגילים. המטרה היא לגרום לשחלה לייצר יותר מביצית אחת, כפי שהייתה עושה באופן טבעי במהלך הביוץ של האישה, כדי שכאשר האישה תגיע לשאיבה – הליך הוצאת הביציות מגופה בבית החולים – תהיה תנובה נאה של ביציות, על מנת להעלות את סיכויי ההפריה. ככל שיש יותר ביציות, יש יותר סיכוי שהטיפול יניב ביציות תקינות שיופרו בקלות ויוחזרו לרחמן של הנשים הזקוקות לתרומה (או לרחמה של פונדקאית שנשכרה לצורך ההליך). התורמת תוזמן למעקב זקיקים, שבו יעקבו אחר התפתחות הביציות בשחלות שלה באמצעות אולטרסאונד ובדיקות דם הורמונליות, ובהתאם לתוצאות המעקב תונחה אילו תרופות הורמונליות להזריק, באילו מינונים ומתי, על מנת לתזמן במדויק את מועד השאיבה האידאלי. שאיבת הביציות מתבצעת בהרדמה כללית, ולאחר שהביציות מוצאות מגופה הן נלקחות למעבדה, שם הן מופרות בזרע של בן זוגה של הנתרמת או בזרעו של תורם, ומוחזרות לרחמה של הנתרמת (או של פונדקאית, בהליכים מורכבים יותר). 14 יום לאחר מכן, עוברת מי שלגופה הוחזרו הביציות בדיקת דם, ומתבשרת האם התהליך הצליח, וההריון המיוחל הושג. לתורמת שמורה הזכות להתחרט גם לאחר שנשאבו הביציות מגופה, עד השלב שבו הופרו. מרגע זה, הן נחשבות לעוברים, ושייכות לנתרמים.
ומה אם זה לא יעבוד, ועדיין לא יהיו מספיק תורמות? "כיום, רוב רובם של הזוגות הזקוקים לתרומת ביצית מקבלים אותה בחו"ל", אומר ד"ר הורוביץ. "מיעוט הזוגות טס לביצוע הטיפולים בחו"ל, וברוב המקרים פשוט מטיסים את הזרע של בן הזוג או התורם, מבצעים את ההפרייה בחו"ל עם תרומה של ביצית זרה ומטיסים לארץ את העוברים".
>> בריטניה: אתר שידוכים עם נשים שמוכרות ביציות
>> מצוננים חסרי מנוח: איך מעבירים לילה עם תינוק חולה
>> כמו ברחם: צילומים מקסימים של תינוקות במים