"אני זוכרת עד היום את הליווי שקיבלתי מהאחות שטיפלה בנו. אני אפילו זוכרת את שמה - אתי ליטיג (שהיום היא האחות האחראית על המחלקה), כמו גם את ד"ר וייסבורד שהיה שם לאורך כל האשפוז. הייתי אמא צעירה, בסך הכל בת 21, שעברה ניתוח טראומטי. הייתי בסכנת חיים שכן רעלת ההריון שסבלתי ממנה הייתה חמורה. אני זוכרת שנכנסתי לפגייה, ובישרו לי היכן התינוק שלי נמצא, אבל כשראיתי את האינקובטור – שרון שלי לא היה נראה כמו תינוק. פג ששוקל 830 גרם לא נראה כמו תינוק. העצוב עוד יותר היה שאף אחד גם לא ידע להגיד לי אם אצא מבית החולים עם תינוק בידיים או חס וחלילה - בלי. בחוויה שלי, הרגשתי שהאחיות בפגייה תפקדו כמו האמהות שלו היות והן אלו שטיפלו בו בעיקר. אני רק נגעתי בו קלות דרך האינקובטור. זו לא חוויה קלה, אבל דבר אחד היה לי ברור כשמש: אני עוד אחזור לפגייה, אבל הפעם כאחות.
חזרתי לעבוד באותה מחלקה בה הכול התחיל
"האשפוז של שרון בפגייה גרם לי להבין מה אני באמת רוצה לעשות בחיים. ראיתי מה האחיות עושות, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לעזור לתינוקות ולמשפחות בדיוק כמו שטיפלו ועזרו לי. מי שלא ראה את זה לא יכול להבין מה כולל הטיפול הזה. מי שלא יודע מה כולל טיפול בפגים - לא יבין את המשמעות של העבודה במקום המיוחד הזה. לכן, מיד כשהשתחררנו הביתה – נרשמתי ללימודי סיעוד, לאחר מכן המשכתי להתמחות בטיפול נמרץ יילודים, וחזרתי לעבוד באותה מחלקה, בדיוק באותו בית החולים.
עוד ב-9 חודשים:
>> לרגל יום הפג הבינ"ל: מוצרים לתינוקות קטנים במיוחד
>> צפו: התאומים שלא נותנים מנוח לאמא שלהם
>> מה יקרה אם "יברח" לי בלידה?