בין אם הלידה הייתה ארוכה וכואבת או קצרה ונסבלת - כל אמא טרייה תעיד כי אין ולא יהיה כמו הרגע בו התינוק יוצא החוצה לאוויר העולם. הצלמת הדנית סוסט בונן ביקשה לתעד את הרגע הזה בדיוק והיא עושה את זה בצורה הכי אמנותית וריאליסטית שיש. פלא העולם בפלאש אחד
צילומים אמנותיים וריאליסטיים | צילום:
קרטרס ניוז אג'נסי לדיילי מייל
אלא אם נעזרתם באיש מקצוע, רוב הסיכויים שהתמונות שצילמתם בחדר הלידה – אם בכלל זכרתם לצלם בתוך כל ההתרגשות, הלחיצות וההלחצות – נראות לא משהו. מטושטשות, לא בפוקוס וקולטות בעיקר את כתפה הענוגה של המיילדת ופחות את פרי הבטן שהיא עסוקה בחילוצו. בכל מקרה, לא משהו שאפשר להשוות לצילומים הבאים, שלכנות "עוצרי נשימה" יהיה עלבון צורב עבורם.
"רציתי לקלוט את המבט הראשון"
סוסט בונן, צלמת דנית מפורסמת ומוכשרת להדהים, הצליחה ללכוד את עצם מהותה של החוויה הנשית מכולן ברגישות מופלאה ובעדינות אין קץ. היא הצטרפה לצוות חדר הלידה של בית החולים האוניברסיטאי בקופנהגן, ונשים שהביעו את הסכמתן ואישרו לה להיכנס לחדר הלידה שלהן זכו במזכרת יוצאת דופן לכל החיים – צילומים אמנותיים, ריאליסטיים ורבי עוצמה של התינוק ממש ברגעי יציאתו לאוויר העולם, עוד לפני שהוא מונח על חזה של אמו לראשונה.
"האהבה של הורים וילדים תמיד הייתה נושא שהעסיק אותי מבחינה אמנותית, וצילמתי לא מעט תמונות בנושא", אמרה בונן (65), צלמת פורטרטים מזה שלושה עשורים. "כמובן שצילמתי גם צילומים מסחריים לאורך הקריירה שלי, צילומים של פוליטיקאים, מנכ"לים וסלבריטאים, אבל נושא היחסים במשפחה תמיד היה התשוקה המרכזית שלי. את הצילומים בלידות עשיתי כדי לענות לעצמי על השאלה: מתי אנחנו מתחילים לאהוב את הילדים שלנו, ומתי הם מתחילים לאהוב אותנו. רציתי לקלוט את המבט הראשון של האמהות והתינוקות, את רגע ההתאהבות הזה, שאמנם לא תמיד מתרחש אבל כשהוא כן, אין עוצמתי ממנו".
מתי אנחנו מתחילים לאהוב את הילדים שלנו? | צילום:
קרטרס ניוז אג'נסי לדיילי מייל"אני שמחה מאוד בפרויקט שלי" | צילום:
קרטרס ניוז אג'נסי לדיילי מייל"ברור לי שהתמונות מאוד גרפיות ושנויות במחלוקת" | צילום:
קרטרס ניוז אג'נסי לדיילי מייל
מסיבות טכניות, בחרה בונן לצלם לידות קיסריות. האיסור על שימוש בפלאש חייב אותה להיות יצירתית כדי לדאוג לתאורה מספקת בצילומים, ואורות חדר הניתוח סיפקו את התשובה המושלמת. "קצת כמו ציירי הרנסנס, מה שהוביל את הדרך האמנותית שלי היה האור, ולשמחתי הרפואה המודרנית שיתפה פעולה עם ההשראה האמנותית שלי ונמצא הפתרון של צילומים בחדר הניתוח. זה עדיין היה מאתגר, והייתי צריכה לבנות את כל הצילום סביב המיקום של המנורה בחדר הניתוח, אבל אפשר לומר שאני מרוצה מהתוצאות. ברור לי שהתמונות מאוד גרפיות ושנויות במחלוקת, ומראות דם והפרשות שלא כל האנשים מסוגלים להתמודד עמם, אבל מצד שני הן מתעדות רגעים מקודשים וחד פעמיים, ואני שמחה מאוד בפרויקט שלי".
