"אמרו לנו לא לצפות ליותר מדי, הכינו אותנו לגרוע מכל והזהירו אותנו שגם אם יקרה נס והוא ישרוד, הוא כנראה יהיה ילד פגוע וחולה מאוד, בגלל השבוע המוקדם כל כך והמשקל הנמוך". 12 חודשים לאחר מכן, ויש לנו סוף טוב לבשר: ג'ק אמנם קצת קטן ביחס לבני גילו – אבל נראה כמו כל תינוק חייכן ובריא אחר.
איך אני יכולה להוציא תינוק שעוד צריך להישאר בפנים?
"אני לא יכולה לתאר כמה זה קשה ללדת בשבוע מוקדם כל כך", נזכרת ברוק. "החל מהצד הטכני, של לדחוף תינוק שאת ממש לא רוצה להוציא עדיין, וכלה בפן הנפשי, הפחד הנורא שיגידו לך שילדת תינוק שלא שרד את הלידה. בשלב הזה, עוד לא מתכוננים לקושי של החודשים הבאים, של הפגייה, שגם הם כמובן מורכבים ומייסרים. כל החיים שלך משתנים בשנייה אחת. בסך הכל הלכתי לרופא עם כאב גב שהציק לי, ותוך כמה דקות הוא הודיע לי שאני בפתיחה של שלושה ס"מ ושלח אותי מיידית לבית החולים, לסיוט של החיים שלנו".
מיד כשהגיעה לבית החולים קיבלה ברוק זריקת סטרואידים, כמקובל במקרים של לידה מוקדמת, במטרה לזרז את הבשלת הריאות של התינוק ולצמצם את הסיבוכים הצפויים לו. במקביל, ניסו הרופאים לעצור את הלידה באמצעות תרופות, אבל אחרי ארבעה ימים כבר לא ניתן היה לעשות דבר – ג'ק היה נחוש לצאת החוצה. "הלידה עצמה ארכה 19 שעות, וכל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב למה זה קורה לי בכלל, ולקוות שיקרה נס והוא ישרוד בכל זאת. ברגע שהוא יצא מיד לקחו אותו להחייאה, הצלחתי לראות אותו רק לשנייה, מבעד לדמעות, וכמובן שלא יכולתי להחזיק אותו או להניק אותו, כמו שאמהות שיולדות תינוקות רגילים עושות. במשך ארבעה שבועות וחצי הוא היה מונשם, בטיפול נמרץ, ויכולנו רק להסתכל עליו ולהתפלל. ורק כשאפשר היה להוציא אותו לרגע מהאינקובטור, והרמתי אותו בפעם הראשונה, הרגשתי שאני באמת אמא. זה היה הרגע הכי מדהים בחיים שלי. הוא שקל אז קצת פחות מקילו, זה היה קצת כמו להחזיק קביה – אבל התרגשתי מאוד, וממש הרגשתי שהחיבוק שלנו טוען את שנינו בכוחות שהיינו כל כך זקוקים להם. ובאמת, צוות הפגייה הסביר לי שיש שיטה שנקראת 'קנגרו', שמעודדת הורים להיות במגע של עור לעור עם הפג, והוכח שהיא עוזרת לו לנשום טוב יותר, מחזקת אותו ואפילו מפחיתה את הסיכון שילקה בזיהומים שונים".
ועדיין, החודשים הבאים לא היו קלים. ג'ק סבל ממחלת ריאות כרונית (סיבוך נפוץ אצל פגים, שריאותיהם לא בשלות ולא מפותחות דיין לחיים שמחות לרחם). בנוסף, אובחן חור במחיצה בלבו, רמות סוכר נמוכות מאוד וזיהום בדם. "עברנו ארבעה חודשים בפגייה, וזה כמו רכבת הרים. רגע אחד נראה שהכל בסדר ואתה מתמלא אופטימיות, ושנייה אחר כך קורה משהו ואתה בטוח שהסוף קרוב. ועדיין, ניסינו להישאר אופטימיים וחזקים, כי אחרת לא היינו שורדים את התקופה הזו".
>> אם העיקר הבריאות, למה כל כך חשוב לנו מין היילוד?
>> לא בלי ילדיי: לא רואה סיבה לבלות זמן זוגי רק עם בעלי