כל השבוע היינו עסוקים בהכנות לתינוקת: שידת החתלה, מיטה לפעוטות, בגדים, חיתולים, קרמים, שמיכה והכי חשוב – ג׳יני, הפח הקסום להעלמת חיתולים עם קקי. זהו, אנחנו כבר מרגישים שממש בעוד רגע זה קורה ואנחנו הופכים להיות הורים. אני קוראת לו אבא יהב ומספרת לה סיפורים עליו. והוא צוחק עלי וקורא לי אמא פספרטו.
"יהיה לנו פספרטו קטן שיגדל"
המושג עוברית קצת צרם לנו, זה נשמע קר ומקצועי מדי לתינוקת שלנו, אז החלטנו לתת לה כינוי. יהב בחר את השם פספרטו, על שם הצב שהיה לי. אני יודעת, מה הקשר? זה פשוט היה עניין של תיזמון. שבוע לפני שגיליתי שאני בהריון, סיפרתי ליהב שבבית משפחת ורוד גידלנו כמעט כל חיה אפשרית: כלבים, שרקנים, תוכים וברווזים, וגם צב אחד. עמי, האח הגדול שלי, כינה אותו פספרטו (שם המבוסס על הדמות מהספר 80 יום מסביב לעולם).
יום אחד, כשאימא שלי החליטה לנקות את החדר, היא הניחה את פספרטו שהיה צב ממש קטן (בגודל כף יד של ילד) וגר בתוך קופסת נעלים על אדן החלון. בזמן שהיא ניקתה היא לא שמה לב והקופסא נפלה. גרנו בבניין קטן בקומה הראשונה, וכשאמא שלי ראתה שהקופסא נעלמה, היא נבהלה ורצה לחפש את פספרטו בגינה. לאחר שעות של חיפושים היא מצאה צב אחר, גדול מאוד; וכשחזרנו הביתה, שלושה ילדים קטנים, ועמדנו בוהים בצב שבקוספא ותוהים מה קרה לפספרטו, היא ענתה באדישות: "הוא גדל".
יהב ואני צחקנו כל כך הרבה אחרי שסיפרתי לו את זה, שברגע שאמרתי לו שאני בהריון הוא שלח לי תמונה של צב ואמר שיש לנו פספרטו קטן שיהפוך לגדול. כשגילינו שזו בת התלבטנו מה עושים עם הכינוי הזה – כי הרי להפוך אותו לנקבה יישמע רע (פספרטוטה) - אז החלטנו להישאר עם פספרטו.
אוהבת להרגיש חופשיה לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה
זה כבר כמה חודשים שאני מדברת על עצמי ברבים או מדברת לפספרטו. אני אוהבת לדבר אליה. זה התחיל מהחודש החמישי בערך, כשהרגשתי שאני חייבת למצוא דרך להתחבר אליה ולגלות את הצד האימהי שבי. תחילת ההיריון וההסתגלות לסטטוס החדש שלי לא הייתה ממש קלה עבורי, גם בגלל הדיכאון ההורמונלי שתקף אותי בהתחלה וגם כי פתאום הבנתי שאני הולכת להיות אמא, חוויה שכבר לא חשבתי שאני אחווה. עד עכשיו המילה אמא קצת מלחיצה אותי.
אני יודעת שאימהות באה להרבה נשים באופן טבעי, אבל לי זה אף פעם לא הרגיש כך. כבר שנים שחברים אומרים לי שכדאי לי ושאני אהיה אמא טובה, אבל בתוכי האימהות הייתה כמו להבה כל כך קטנה, שעם השנים חשבתי שהיא פשוט תדעך. זה לא שאני לא אישה חמה או אוהבת, דווקא כן יש בי המון רגישות ואמפתיה. אבל אני מרגישה קצת אישה אחרת: אולי אישה יותר מודרנית או קרייריסטית כזו, ששנים מנהלת אורך חיים מאוד אינדיבידואלי ואופורטוניסטי.
מאז שאני קטנה הייתי אמביציוזית בטירוף. לא סתם התחברתי לחברה האמריקנית ועברתי לגור פה בלוס אנג'לס – הרגשתי שפה יש מקום לממש את כל השאיפות שלי, ולאט לאט באמת הגשמתי את כל מה שחלמתי עליו והפכתי לאישה מאוד חזקה ועצמאית. את הפוקוס שלי שמתי הרבה על הגשמה עצמית וקריירה. זוגיות תמיד הייתה לי וגם חיי אהבה תוססים, אבל חיי משפחה וילדים לא ממש קרצו לי. אני מודה, אני אוהבת את הלבד ואת התחושה שאני חופשיה ויכולה לעשות מה שבא לי ומתי שאני רוצה.
לא חיפשתי אהבה, מצאתי את יהב
אז פשוט חייתי עם המחשבה שאימהות או ילדים כנראה לא נועדו בשבילי. יותר מזה, אפילו בחרתי לצאת עם גברים שלא רצו ילדים, כדי לא להגיע למצב שבן הזוג שלי ילחיץ אותי וימשוך אותי לכיוון של משפחה. האמנתי שאם אני ארצה ילדים, התחושה הזו פשוט תתקוף אותי. אבל כשהגעתי לגיל שלושים פלוס והיא עדיין לא תקפה, כבר התחלתי לחשוב שהגן האימהי שבי אולי לא קיים. קינאתי בחברות שלי שכבר באמצע שנות העשרים שלהן אמרו לי שהן רוצות ילדים והצטערתי שאני לא מרגישה כמותן.
לפעמים, בביקורים בארץ, הייתי תוהה מה לא בסדר אצלי. אבל כשחזרתי לפה התחושה הזו תמיד נעלמה מאוד מהר: בעיר כמו אל איי, עיר שאליה מגיעים מיליוני אנשים צעירים בכל חודש כדי לנסות להגשים את החלומות שלהם, לא קשה להמשיך לעבוד על קריירה ולשכוח מחיי משפחה.
טוב, כולנו יודעים שאני בחודש תשיעי, אז משהו כן קרה לי. כל מי שמכיר אותי כבר מזמן הפסיק לשאול אותי מה עם ילדים, וכשאמרתי לאנשים שאני בהריון, הם כמעט קיבלו התקף לב. אפילו שחר, האחיינית המהממת שלי בת ה-12 שמכירה אותי ממש טוב, אמרה לי שהיא אף פעם לא חשבה שאני אהיה אמא. אני חולה על כנות של ילדים. אמרתי לה את האמת: ״גם אני לא״.
באופן מוזר הרצון שלי להיות אמא הגיע ממקום אחר. זה לא היה הלחץ הביולוגי שהביא לי את החשק, אלא התחושה שלי שהגעתי לסיפוק עצמי מאוד גדול ושהדרך שעברתי והדברים שחוויתי נתנו לי שקט נפשי. הגשמתי כל כך הרבה ממה שייחלתי לעצמי, ועכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן להשקיע במישהו אחר.
ובאמת, בזמן שלא חיפשתי בן זוג או אהבה, כי הייתי אחרי מערכת יחסים של חמש שנים - פגשתי את יהב. לא רק שהוא בעייני הגבר הכי סקסי שיש, הוא גם עשה לי את זה כי הוא מלא שמחת חיים. קשה להכיר אנשים שלא מתלוננים כל רגע על משהו אחר. וזהו, מפה הכל פשוט זרם וזה קרה. והיום, כשאני בחודש תשיעי, אני אומרת איזה כיף שאנחנו הולכים להיות אבא ואמא ומרגישה מוכנה לנתינה. אני מוכנה להיות חלק מהחוויה הזו, שכולם אומרים לי שהיא "החוויה הכי מדהימה בעולם, הורות".
אחלו כמונו לשלי בהצלחה בלידה!
>> בפעם הקודמת: שלי תוהה למה לא הפכה לחרמנית בהיריון