"ראית איזה פלוץ מושלם היא עשתה?"
ובכלל זה נורא מצחיק לראות אותנו מתפקדים כהורים חדשים. כל דבר קטן מלהיב אותנו, בין אם זה הגיוני או לא: "שלי, איזה עיניים יש לה!", "יהב, תראה איך היא מחייכת", "יהב היא משהקת!", "יו, איזה יופי היא עשתה פלוץ", "שלי אני לא מאמין מה היא עשתה שם... אני לא מחליף". אבל מה שבטוח, התינוקת שלנו גורמת לנו להרבה שמחה. אנחנו מאוד משתדלים ליהנות מהרגע, בעיקר כי כל הזמן אומרים לנו ליהנות ממנה כשהיא כל כך קטנה - כי הם גדלים מהר.
כל מי שרואה כמה היא קטנה, כמובן שאומר לנו "אתם בטח לא ישנים בלילה". וזה נכון, אני לא אכחיש. אנחנו לא ישנים לילות רצופים כבר חודש (או יותר נכון אני, כי אני מניקה), וכל מי שאמר לי שאתרגל לא לישון, צדק. זה לא כזה נורא, ואם לומר את האמת מתרגלים לזה די מהר. ובתור אחת שמאוד אוהבת לישון - או כמו שאני תמיד אומרת צריכה את שנת היופי שלה - חשבתי שלעולם לא אצליח להתגבר על זה, אבל זה קרה.
המזל שלי הוא שמאי לא מתעוררת בבכי באמצע הלילה. היא מעירה אותי עם קולות מאמץ חמודים כאלה כשהיא רעבה - או ברווזון קטן כמו שהשכנות שלנו מגדירות את הקולות מעבר לקיר - אֵה אֵה וכל אמא יודעת שלא משנה כמה עמוק נישן כל צפצוף מכיוון הילדה מעיר אותנו. וזה עובד נהדר, כי כך גם אני קמה רגועה. וחוץ מזה כבר אמרתי שאני מאוהבת, כך שגם אם אני צריכה לקום כמה פעמים בלילה ולהניק אותה, אני שוכחת כמה זה קשה.
המשקל הפך לאויב מספר אחת שלי
מה שכן מקשה עלי כרגע מבחינה נפשית זה מצב הגוף שלי. או מיי גאד, אני לא מזהה את עצמי כשאני מסתכלת במראה. אני גדולה מתמיד. כשהייתי בחודש תשיעי והייתה לי בטן ענקית וכולם אמרו לי לא לדאוג כי בלידה אני אוריד כמעט את הכל: ״אל תדאגי, המים שוקלים הרבה, השִׁלְיָה וכמובן הילדה".
כמה ימים אחרי הלידה, עליתי על המשקל אצל הרופא ולתומי חשבתי שבטח הורדתי מלא. החמצתי פנים כשראיתי שבקושי הורדתי חמש קילו. ירדתי מהמשקל בכזאת מהירות, כאילו הוא היה אויב מספר אחת שלי. מאז החלטתי לא לשקול את עצמי יותר, אלא רק מדי פעם להציץ במראה. אז נכון, אני כל שבוע מרזה עוד קצת, והרחם שלי עוד מתכווץ - אבל תהליך ההרזיה הזה ממש איטי ומייגע, ובעיקר הבטן הזאת - או כמו שאני קוראת לה "פוץ". אני מזהירה לא לעשות את הטעות שאני עשיתי ולהחזיר את הבגדים של לפני ההיריון לארון.
כשהתחלתי להניק אמרו לי "לא לדאוג, הכל ירד בהנקה". אתם יודעים, הילדה יונקת כל שעתיים והאמא שורפת קלוריות. לתומי חשבתי שאחרי חודש בערך אני אחזור למידות שלי. אבל עכשיו, כשעבר חודש ואולי ירדתי עוד כמה קילוגרמים בודדים, אני מבינה שגם זה לא בדיוק נכון.
אז נכנסתי לאובססיה של הרזיה. מה עושים? איך מרזים אחרי הלידה? שאלתי כל חברה שאני מכירה כמה זמן לקח לה להוריד במשקל ולחזור לעצמה, וקיבלתי אלף תשובות שלא ממש עזרו לי להגיע למסקנה. נרשמתי לקבוצות בפייסבוק של אימהות בכושר ומהר מאוד הבנתי שעדיין אסור לי להתאמן וצריך לחכות לפחות שישה שבועות. אז התחלתי לעשות את הדבר היחיד שאפשר - הליכות עם עגלה בשכונה. וכמובן התחלתי לקרוא מלא כתבות על הרזיה אחרי הלידה. רק שאז הבנתי שזה לוקח חודשים לחזור לעצמך, ובתור אחת שלא הפריע לה להצטלם כל הקיץ האחרון בבית האח הגדול עם בקיני או בחוף הים והייתה די מאושרת אם איך שהגוף שלה היה, הבנתי שלחזור לגוף שלי הולכת להיות עבודה מאוד קשה. אוי, בדיוק עכשיו יהב נכנס עם ערימה של שניצלים שאמא שלו הכינה. אני אומנם כותבת על בעיות המשקל שלי, אבל שיהיה ברור שאני הולכת לאכול אותם אחד אחד.
טוב, אז כנראה שהקיץ הזה אני לא אהיה הרבה בחוף הים. אני יודעת שאני קצת דרמתית, אבל ככה זה עם ההורמונים שאחרי ההיריון. המזל הכי גדול שלי הוא שמאי מעסיקה אותי יום ולילה, יהב מאוד מפרגן ותומך ולא מעיר לי הערות על המשקל (אחרי שכמובן איימתי עליו) והחבר'ה? כיוון שאנחנו הזוג הראשון עם תינוקת בין החברים האמריקאים, אז כולם מאוד מתלהבים ממאי ורק מפרגנים.
שיהיה לנו קיץ נפלא.