לימדו אותנו על חום הגוף של התינוקת, על הנקה, כיצד לקלח אותה בשבועיים הראשונים מקלחת יבשה כי חבל הטבור עוד לא נפל, איך להחליף חיתולים (למרות שידענו), כיצד לשמור על טמפרטורת גוף קבועה וכמה חשוב להלביש אותה חם. בנוסף קיבלנו קורס בהכנת "הבוריטו": הדרך בה עוטפים את הפעוטה (לי זה נראה יותר כמו גולם של פרפר). בכל יום האחיות עטפו אותה בתוך בד גדול, כשהזרועות והרגליים שלה צמודות לגוף. הן הסבירו לנו שכך התינוק מרגיש כאילו הוא עדיין ברחם ולא מעיר את עצמו אם הוא מזיז את הזרועות. אם תראו איך תינוק נראה בתוך הבוריטו, תבינו שגם אם הוא רוצה לזוז הוא לא ממש יכול. זה אמנם נראה ממש לא נוח לתינוק, אבל זה עובד: מאי ישנה מצוין כשהיא עטופה ויהב הפך להיות המאסטר בהכנת הבוריטו.
את באמריקה? תחסני!
חוץ משיעורי הורות למתחילים קיבלנו גם הרבה חוות דעת לגבי חיסונים. אני לא יודעת אם לאחיות היה מותר להגיד לנו מה הן חושבות לגבי חיסונים או לא, אבל קיבלנו כמה הרצאות קטנות בעניין הזה. פה בארה"ב, כבר הבנתי, רווחות להן שתי הדעות בנושא, אולד סקול וניו סקול: המאמינים בדעה היותר ישנה טוענים שלא צריך לקחת סיכון וכן לחסן את התינוקת בכל מה שהרופא מציע. הדעה החדשה הרווחת היא לא לחסן אותה בגיל כה צעיר וגם לא לתת את כל החיסונים. אז איך מחליטים? ומה אם נמנענו מלתת לה חיסון וחס וחליליה היא תקבל את אותה המחלה? לבסוף החלטנו להתקשר לחבר טוב שלנו שהוא גם רופא, ובמשפט אחד קצר הוא סגר לנו את הפינה: "את באמריקה, תעשי לה את כל החיסונים שמציעים לך".
אחרי שלושה ימים בבית החולים וחיסון אחד הגענו הביתה שמחים. סוף סוף חוזרים לישון במיטה שלנו, כי בבית החולים יהב ישן על ספה נחמדה אבל לא כל כך נוחה. התרגשנו להכניס את מאי לבית הראשון שלה, ומאוד מהר נכנסנו לשגרה של חיי זוג טרי עם תינוקת.
כמובן שבין האכלה והחלפת חיתול, מקלחת והלבשה, צצו לי מיליון שאלות. למזלי, שתי החברות הטובות שלי פה, עדי וניקול, ילדו תאומים לפני שנה, אז יש את מי לשאול. התקפתי אותן בשאלות של אמא חדשה: למה הקקי שלה החליף צבע? מה עושים כשהמכנסיים נופלים לה? להעיר אותה לאכול כל שעתיים וחצי או לא, וכלל כמה זמן להחליף ציצי בהנקה? ואם כבר מדברים על הנקה, למה יש כזה לחץ גדול להניק?
כאילו זכיתי בפרס מניקת השנה
עוד לפני בית החולים כבר שאלו אותי אולי שלושים פעם אם אני הולכת להניק את התינוקת. בבית החולים היו יועצות מיוחדות להנקה שנכנסו שלוש פעמים ביום לחדר לוודא שהצלחתי להניק ושהחלב שלי טוב. הרגשתי שנותנים לאמא זכות בחירה, אבל עם זאת קיים לחץ מאוד גדול להניק. באופן פחות ישיר הרגשתי את זה גם מהאנשים הסובבים אותי: אמנם אף אחד לא בא אליי ואמר לי שאני חייבת להניק, אבל תגובות כמו "כל הכבוד לך שאת מניקה" או "איזה אמא נהדרת את כי את מניקה", וכל התמיכה שקיבלתי מאנשים בעקבות העובדה שבחרתי להניק, הייתה כל-כל גדולה שהיא דחפה אותי להמשיך. החברות שלי כל כך פרגנו והרגשתי שזכיתי באיזה פרס מניקת השנה.
ובעצם, ההחלטה שלי להניק לא הגיעה עד הרגע שמאי נולדה. כמה דקות אחרי שהיא נולדה הניחו אותה על הגוף שלי, ולמרות שהיא הרגע הגיעה לעולם, היא ישר טיפסה לעבר החזה שלי וחיפשה את הפטמה. לקח לה כמה שעות טובות עד שהיא הצליחה לתפוס אותה ולהוציא חלב, אבל לא יכולתי ללכת נגד הטבע. מאי החליטה: אמא, את מניקה אותי.
על היתרונות של ההנקה כולנו שמענו, וכן, אני מאוד שמחה שהמערכת החיסונית של הילדה תהיה חזקה. אבל מה שלא אמרו לי כל היועצות זה שאחרי כמה ימים החזה שלך מקבל אישיות משלו: יום אחרי שחזרנו הביתה הוא התנפח ברמות של השתלת סיליקון D Cup. עם הגודל אין לי בעיה, אבל עם הכאבים לא הצלחתי להתמודד. הם היו כל כך חזקים, שהפנים שלי הפכו לבנות כמו סיד. רצתי לבית המרקחת והתחננתי לרוקח שייתן לי את משככי כאבים הכי חזקים שיש. כשהגעתי הביתה מיד נכנסתי לגוגל, למצוא את כל הפתרונות הקיימים בעולם לעצור את החזה שלי מלהמשיך להתמלא בחלב ולכאוב. ניסיתי את המקלחת החמה, רק שאז גיליתי שזה בעצם מגביר את יצור החלב וגורם לחזה להתנפח עוד יותר. מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה עם שקיות קפואות של אפונים (עד עכשיו לא הבנתי למה דווקא אפונים) על החזה ועלי כרוב קרים לעשות קומפרסים לחזה. רק שאז גיליתי שצריך להיזהר עם עלי הכרוב כי הם גם עלולים לפגוע בייצור החלב. זה יכול להיות פתרון אידאלי כשאת רוצה להפסיק להניק.
יהב לא הפסיק לצחוק עלי. נריאתי כמו חווה עם העלים האלו על החזה. אלו אמנם תרופות סבתא, אבל לבסוף זה עזר והרגיע לי את הלחץ והכאב. גם המשאבה הקטנה שקניתי לשאוב חלב עזרה. כמובן שהקפאתי את כל החלב ששאבתי, כי זה עוזר כשעייפים ומשאירים את האבא עם הילדה ובקבוק. שלושה ימים לאחר מכן החזה שלי חזר לגודל נורמלי, הכאבים פחתו ויהב הכין תבשיל סיני עם הכרוב שנשאר.
אני עדיין נדהמת מפלאות הגוף שלנו ובעיקר מהעובדה שבכל פעם שהגוף שלי שומע את מאי בוכה או אפילו עושה קולות של רעבה, החזה שלי מתעורר לו לחיים ומתחיל לשחרר חלב בכמויות. בתור אחת שאוהבת להתהלך בבית בלי בגדים או לישון ערומה, זה היה הזמן להתחיל לישון עם חזיות ובגדים. זו הקרבה קטנה לעומת להתעורר בלילה שלוש או ארבע פעמים להאכיל את הילדה. אבל עם כל הכאבים או העייפות אני מודה: בכל פעם שאני מסתכלת על הפנים שלה אני מתמוגגת ובכל פעם מחדש מתפעלת ממנה ואומרת לעצמי שאני לא מאמינה שהיא שלי ("שלנו", כמו שיהב אומר).