למרות שהאפידורל הומצא רק במאה ה-20, כבר בספר בראשית נחרץ דינה של האישה ללדת בצירים כואבים, כשאלוהים עשה את ה"חכי חכי" הראשון בתולדות האנושות ואמר לחוה "בְעֶצֶב תֵלְדִי בָנִים".
מאז, ולכל אורכו של ספר הספרים, משובצים סיפורים על בעיות פוריות, הריונות בסיכון, מיילדות ולידות. לכבוד חג שמחת תורה, קבלו כמה מסיפורי הלידה, הפריון וההנקה הכי שווים במקרא. שונה שונה אמנם, אבל גם דומה.
הכי מקדימים את זמנם: פונדקאות תנ"כית
נכון, אין כאן תרומת ביצית מתוחכמת, ואין טיפולי הפרייה בחדרי ניתוח סטריליים.
אבל אפשר להגיד שההחלטה של שרה לוותר על החלום להרות וההסכמה שלה לקבל למשפחתם ילד שאינו שלה ביולוגית הוא למעשה האימוץ/תהליך הפונדקאות הראשון בהיסטוריה:
"וַתִקַח שָרַי אֵשֶת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִפְחָתָהּ מִקֵץ עֶשֶר שָנִים לְשֶבֶת אַבְרָם בְאֶרֶץ כְנָעַן וַתִתֵן אותָהּ לְאַבְרָם אִישָהּ לוֹ לְאִשָה".
למרבה הצער, בהיעדר הדרכה פסיכולוגית מתאימה התהליך נגמר בטונים צורמים, אבל הפיצוי על החוויה הקשה לא איחר להגיע, בדמות ההריון הכי מבוגר אי פעם: שרה הרתה בגיל 90, והשאירה הרחק מאחור את כל ההריוניות המבוגרות של זמננו.
הכי זוגי: התאומים הראשונים יעקב ועשו
כמו בהרבה טיפולי פוריות, ההריון של רבקה, שהגיע אחרי כמה וכמה ניסיונות, התברר כשמחה כפולה, וברחמה היו תאומים.
כמובן שבימים האלה הגילוי היה מפתיע והותיר את האם ההמומה עם הידיעה שיש עוד אחד, ובמקרה הזה הוא אוחז בעקבו של הראשון.
מה שיפה שאפילו בלי וידאו שמעיד על כך ששני התאומים במצג ראש לפני תחילת הלידה, הם יצאו בסדר מופתי, אחד אחרי השני: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אחֶזֶת בַעֲקֵב עֵשָו וַיִּקְרָא שְמוֹ יַעֲקב. וְיִצְחָק בֶן שִשִּם שָנָה בְלֶדֶת אותָם".
לאור הנסיבות המיוחדות נתעלם לרגע מגניבת הפוקוס של יצחק – עם כל הכבוד כל ההזדהות, לא הוא ילד אותם.
מצד שני, מעודד לגלות שהקלישאה הגברית "אנחנו בהריון" היא לא עניין חדש.
הכי אלטרנטיבי: טיפולי פוריות תנ"כיים
שרה, רבקה, רחל וחנה הן רק חלק מרשימת העקרות המקראיות. בהיעדר איקקלומין, הזרעות וזריקות פוריות, לא נשאר להן הרבה לעשות – חוץ מלהתפלל.
נדמה שכמעט לא היו בתנ"ך נשים שהרו מיד עם תחילת הנסיונות, ומוטיב "העקרה שנפקדה", אישה שהתקשתה להרות עד שאלוהים חס עליה ו"פתח את רחמה", חוזר בסיפורים רבים.
וכשאין סטיקים לבדיקה ביתית או בדיקת בטא בקופת החולים, אין מה לצפות לשני פסים המיוחלים: צריך להאמין למלאכים או לשליחים שמספרים לאישה על ההריון.
לפחות במקרה של שרה, היה די קשה לשכנע אותה, וכמעט עד הרגע האחרון היא הייתה בטוחה שאברהם – ואלוהים – פשוט מסתלבטים עליה:
"וַתאמֶר שָרָה צְחק עָשָה לִי אֱלהִים כָל הַשומֵעַ יִצְחַק לִי". קטעים.
הכי מותרות: מיילדת פרטית
היום התענוג שבשכירת מיילדת פרטית, שתלווה רק אותך בכל מהלך הלידה, עולה כמה אלפי שקלים.
אבל בתקופת התנ"ך מיילדות פרטיות היו האפשרות הכמעט יחידה ללדת. לא לשווא זכתה המיילדת לכינוי "חיה" במקרא, שכן היא זו אשר איפשרה ליולדת להעניק חיים.
הן היו נקראות ליולדת עם התחלת הצירים, מסייעות לה במהלך הלידה ומספקות גם את הטיפול הראשוני בתינוק ובאם אחרי הלידה (דולה פוסט פארטום?). שירות כולל עד פתח האוהל.
המיילדות הכי עסוקות ומפורסמות במקרא הן שפרה ופועה, שהרוויחו את המוניטין שלהן כשלקחו סיכון מקצועי ולא הסכימו לציית לדרישת פרעה לחסל את הבנים הזכרים.
נשים כמו נשים, וכאן שום דבר לא השתנה, יודעות להשיג את מבוקשן ולצאת מזה נקיות. כשהן נקראו לארמון לתת דין וחשבון מדוע ממשיכות העבריות ללדת, בניגוד לפקודות הברורות שניתנו, הן נתנו תשובה מעולה, שיש מצב שרק גבר יכול להאמין לה:
"וַתאמַרְןָ הַמְיַלְדות אֶל פַרְעה כִי לֹא כַנָשִים הַמִצְרִיוּת הָעִבְרִיות כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
העבריות, הן מחייכות לפרעה, בניגוד למצריות, יולדות לידות בזק חטופות, ומספיקות ללדת עוד לפני שהן מגיעות אליהן. באמת. בכל היקר להן.
הכי במקום בקבוק: מינקת
במקרא אין מטרנה, וגם לא סימילאק. אין בקבוקים, משאבות חלב ומחלקי מנות. כולן היו מניקות.
בדרך כלל הייתה חובה על האישה להניק את בנה, ואי הנקה נחשבה לדבר אכזרי, מה שדווקא מזכיר את התגובות שאת מקבלת מהסביבה אם את בוחרת לא להניק.
אבל כנראה שקשיי הנקה לא התחילו אצלנו. בתנאים מסוימים הייתה האם פטורה מהנקה, ואז שכרו מינקת להניק את התינוק.
נכון שלמינקת היה מעמד מאד מיוחד, אבל למעשה, היא הייתה סוג של או-פר מהעת העתיקה, שגם טיפלה בילד הרבה אחרי שנגמל מחלב.
אופנת המינקות גם שירתה את הקומבינה הגדולה של משה רבנו, שאחותו הציעה "במקרה" לבת פרעה, אמו המאמצת, את אמו הביולוגית כמינקת בזהות בדויה: "וַתאמֶר אֲחותוֹ אֶל בַת פַרְעה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיות וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד".
פייר, אפשר לשקול קאם בק.
הכי עצוב: לידות עם סוף טראגי
אבל לא הכל היה ורוד, ולמרבה הצער, לא כל סיפורי הלידה במקרא שמחים. בהיעדר מיומנויות רפואיות בסיסיות, שהיום כל מיילדת מבצעת כעניין שבשגרה, היו לא מעט לידות שהסתיימו במוות טראגי - של התינוק או של היולדת.
המקרה המפורסם ביותר הוא לידתה האחרונה של רחל: "וַתֵלֶד רָחֵל וַתְקַשׁ בְלִדְתָהּ... וַתָמָת רָחֵל וַתִקָבֵר בְדֶרֶךְ אֶפְרָתָה".
רחל נפטרה כשילדה את בנה בנימין, ולמרות הסיום הטראגי הפכה סמל לתקווה של נשים עקרות – אחרי הייאוש העמוק ביותר, שביטאה במשפט "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", הצליחה להרות וללדת פעמיים.
מה שיפה, שהנביא ירמיהו העלה את רחל לדרגת סמל לאומי, כשהשווה את צערה לצערו של העם: "כה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִמְעָה י יֵשׁ שָׂר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".
ונראה שהמילים הללו, בימים האלה, לא היו נכונות יותר מעולם.