סוכרת הריון. רעלת. לידות מוקדמות. משקלי לידה נמוכים. יותר ניתוחים קיסריים. סכנה מוגברת למומים בעובר. כל המילים המפחידות הללו נזרקות מכל עבר כשמדברים על הריון בגיל מבוגר. "זה מסוכן לאם ולתינוק", מסבירים הרופאים, ומדגישים שוב ושוב כמה דברים יכולים להשתבש.
כולם מכירים את הצד הרפואי, הסטטיסטי, היבש של המתרס. אבל מה עם אישה שחולמת להיות אמא? או להביא עוד אח לילדים שכבר יש לה? האם העובדה שחצתה את גיל 35, או אפילו 40, אמורה להיות שיקול נגדי מכריע? בטור כן, אמיתי ונוגע ללב מספרת מגישת הטלוויזיה קייט גארווי על ההחלטה לנסות להיכנס להריון שלישי בגיל 45, על ההשלמה עם העובדה שלפעמים פשוט לא הולך – ועל התקווה שאולי בכל זאת, היקום יעשה לה נס קטן.
"את צריכה להיות אסירת תודה על מה שיש לך"
"הרופאה הביטה בי במבט שכולו אומר תדהמה ואימה. ולא, היא לא אמרה לי שיש לי מחלה ממארת. היא פשוט יידעה אותי, בצורה קונקרטית וסבלנית, שהסיכויים שלי להיכנס בגילי להריון אפסיים, ושאם בדרך נס אצליח להרות – אני מסכנת את עצמי ואת העובר בצורה משמעותית. 'חוץ מזה', היא הנחיתה את מכת המחץ, 'יש לך שני ילדים מקסימים...'. היא לא סיימה את המשפט, אבל היה ברור למה היא מתכוונת: אני צריכה להיות אסירת תודה ולהסתפק בהם.
ואכן, אני מאושרת עם שני ילדיי ועם בן זוגי. ועדיין, כשיצאתי מהמשרד שלה בכיתי בסערת רגשות איומה. לא כי אני לא מאושרת, אלא כי אני מייחלת, משתוקקת לילד שלישי. זה כאב מכרסם, הכמיהה להריון, לחוות שוב את ההתחלה הנקייה של חיים חדשים. אני בטוחה שיש מיליוני אנשים שיגידו שאני אנוכית מפני שאני לא מסוגלת להסתפק במשפחה שכבר יש לי. אבל אני יודעת שניסיתי, ניסיתי לרסן את הקנאה שאני מרגישה כשאני אמא דוחפת עגלה עם תינוק בן יומו, ולא הצלחתי.
"במקום זה, אני זועמת על הפוריות המידלדלת שלי. אני מרגישה שאני באזור דמדומים בין אמהוּת פוריה לגיל הבלות. זה אזור לא מדובר. מדברים וכותבים המון על ההורות, על הקשיים והאושר שהיא מביאה, ומדברים על התופעות של גיל הבלות ואיך להתמודד איתן, אבל אף אחד לא מתייחס לקו התפר הזה, של נשים בנות ארבעים ומשהו, שלא נמצאות באף אחד מהמצבים ובעצם נמצאות בשניהם. הוסת שלי מזכירה לי כל חודש שאני יכולה להיכנס להריון, אבל מצד שני: כשהיא מגיעה, אני יודעת שעוד חודש עבר, ולא הריתי.
אני מתאבלת על אבדן הפוריות שלי
"דרק, בעלי, הוא פסיכותרפיסט. הוא לא היה מנסח את זה ככה, אבל הוא חושב שהתחרפנתי. הוא מת על הילדים שלנו, כמובן, אבל 'מסיבות הגיוניות', כדבריו, הוא לא רוצה תינוק נוסף. בעדינות רבה הוא מנסה להוציא אותי מהבור השחור שאליו אני מפילה את עצמי, אבל אני מתאבלת, פשוט מתאבלת על אבדן הפוריות שלי, ומה שאני חווה כאבדן הנשיות.
"במשך שנים חשבתי שאני חסינה מפני הזדקנות. העובדה שהתמזל מזלי להיראות צעירה מכפי גילי, והעובדה שהריתי את ילדיי בגיל מבוגר יחסית (הבכורה בגיל 38, ואחיה הצעיר בגיל 42) גרמה לי לחוש שהערמתי על אמא טבע. זה גם מה שהביא אותי בתמימות למרפאה של אותה רופאה, כדי לברר למה אני לא נכנסת להריון, למרות שאני מנסה בערך מרגע שילדתי את בילי, בני השני.
"כבר כשהתחתנו, ידענו שנרצה משפחה גדולה, והלידה של דארסי, בתי הבכורה, רק חיזקה את הרצון הזה. היא נולדה סקרנית ואנרגטית, ונראתה כמו בעלי באוברול ורוד. כמו כל תינוקת, היא הפכה את החיים שלנו לבלגן אחד גדול, ומכיוון שחזרתי לעבוד כשהייתה בת 11 שבועות, התקיימתי בתוך ענן של עייפות וערפול.
שנינו עבדנו, וכשאחד מאיתנו היה בעבודה: השני היה עם התינוקת. נפגשנו רק בדלת, מדי פעם. בעבודה, הייתי רצה לשאוב קצת חלב בהפסקת הפרסומות, ועדיין, הייתי מתחילה כל תכנית עם חזה שטוח כמו של קייט מוס, ומסיימת אותה כשאני נראית כמו דולי פארטון.
לאט לאט למדתי מה אני עושה, והחיים חזרו לשגרה, וכשבילי הגיע הרגשתי שפיצחתי את הקוד של האמהות. גם החזרה לעבודה לעבודה הייתה קלה יותר. האושר היה יותר מכפול. כל אחד מהם בנפרד היה מדהים, אבל לראות את היחסים ביניהם היה משהו מעבר לזה.
רוצה הזדמנות להפוך לאמא שרציתי להיות
"אז למה אני עדיין מתאבלת בעקשות כזו על הפוריות האבודה שלי? אני מניחה שזה בגלל ההרגשה שיש לי עניין לא גמור עם ההורות שלי. עם בני הקטן הרגשתי שאני מפצחת את העניין, ואני בטוחה שבילד הבא הייתי יכולה ליהנות אפילו יותר מהחוויה הזו. שהייתי סוף סוף הופכת לאמא שרציתי להיות. לנצור כל רגע כי הוא באמת יהיה הפעם האחרונה בחיים שלי כאמא, להיות בטוחה במה שאני עושה, בלי להתייסר ולהתלבט. להיות האמא המושלמת. יש אנשים שאומרים שככל שיש לך יותר ילדים, ההורות הופכת לקלה יותר. אני מסכימה איתם בכל לבי.
"נכון, יכולתי לעבור טיפולי פוריות. אבל אחרי שראיתי אצל חברה קרובה מה המחיר הפיזי והנפשי שהם גובים, בחרתי שלא. אני אולי לא רציונלית בכל הנוגע לרצון שלי בילד נוסף, אבל אפילו אני לא מוכנה להעביר את המשפחה שלי את הטלטלה הזו. לכן, נותר לי רק לקבל בהבנה ובהשלמה את העובדה שיש לי "רק" שני ילדים, מושלמים ונפלאים. הצד הרציונלי שלי יודע שבורכתי. במשך החיים פגשתי וראיינתי נשים חשוכות ילדים, שהכאב שלהן גדול עשרת מונים משלי.
"ועדיין, למרות הכל, אני לא מוסרת הלאה את בגדי התינוקות שמאוחסנים בעליית הגג אצל ההורים שלי. ושומרת בקנאות על העגלה ששימשה אותי עבור שני ילדיי. אני עדיין לא מוותרת על התקווה הקלושה שנגד כל הסיכויים, אני אצליח".