חודש תשיעי הגיע, והוא קלישאתי בדיוק כמו שהבטיחו: כבד, מציק, מסורבל, הורמונאלי, מחרפן ובעיקר עקשן ונוטה להישאר. זאת ממש התעללות פיזית ונפשית קשה שאין דומה לה. אה, בעצם יש, הלידה. ואח"כ מצטרף גם מחסור מטורף בשינה. שניה לפני שאני עושה נעים מאוד עם החמוד המתעלל שלי זה בדיוק הזמן להתלונן ובעיקר להתגעגע. לעצמי.
לישון על הבטן. הרגל כל כך טבעי ואוטומטי, ממש כמו לגרד במקום שבו מגרד לך. אנחנו שוכבים על הבטן בים, כשהיא כואבת, כשכואב הגב וכשרוצים לישון כמו תינוק. אבל עכשיו? על הגב זה כבר לא עובד, הבטן כבר כל כך גדולה שמכסחת את הגב בשניה, מה שמשאיר לי אופציה אחת של צד אחד בעדיפות עליונה. לא שוס גדול.
לרוץ. אין כמו ריצה על הבוקר, כזו שמתחילה אחרי קפה ומשהו קטן ומתוק. ריצה על בטן ריקה וקלילה, כזו שנותנת מרץ ואושר ליום שלם. זה לפחות מה שעשיתי רוב שנות חיי. עד לאחרונה. היי, לפני שבוע עליתי על ההליכון, גררתי את עצמי 2 קילומטר קדימה, הזעתי כמו עשרה נהגי משאיות אחרי יום נסיעה לאילת , וכל הדרך קיבלתי בעיטות חדות לבטן. עכשיו זה רשמי: עד הלידה, אני מוותרת על הריצה!
לטעם האמיתי של הקפה. בתחילת ההיריון, קפה גרם לי להקיא, בהמשך זנחתי אותו וכשהעייפות כבר ממש גמרה עליי, החלטתי לשוב אליו בחזרה. יש משהו בהריון שפשוט מוציא לך את הטעם מכל דבר. כל מאכל או שתייה אהובים מרגישים כמו זיופים.
לזכור. שכחתי את כל התורים שקבעתי לרופאים, עד היום לא ביצעתי את העמסת סוכר, שכחתי לכתוב ביומן, שכחתי איפה היומן, שכחתי איך מבשלים, שכחתי שמות של חברים, של עמיתי לעבודה, של אימהות של חברים של הילד שלי, שוכחת את הילד שלי, את הדייט עם בעלי, את הבייביסיטר, וכל מה שמצריך מחשבה, אל תחפשו אותי - אני לא שם.
להתחבק. נסו להתחבק עם כרית גדולה בבטן. זה לא עובד! תמיד יהיה קטנטן מפרידן שידאג שאמא שלו תישאר רק שלו. אותו הדבר גם לגבי סקס.
לשתות שלוש כוסות קאווה זולה מול הים בשישי בצהרים. ואם אפשר גם כמה צייסרים לחיזוק. היריון אוסר עליך את ההנאות הקטנות של החיים וככל שאוסרים עליך לזמן ממושך יותר, הן הופכות גדולות יותר. את חייבת אותם יותר. בחישוב מהיר: 10 חודשי ההיריון פלוס 12 חודשי הנקה, שווה לכמעט שנתיים של טרפת היריון ולידה, ללא יכולת לברוח מעצמך. נהדר!
להרגיש כוסית. שטחי ככל שיישמע - אין דבר מבאס יותר לאישה מלהרגיש שמנה. השיער הלבן - ניתן לצביעה. שיער שורר- יסתדר עם פן, ציפורניים עקומות ופצועות - יטופלו במניקור, אבל עם חתיכת בטן ענקית, טוסיק מגודל וירכיים נוזלות, אין מה לעשות. רק הזמן יעשה את שלו. אה, ודיאטה!
להרים דברים עם הידיים. לעיתים דברים מחליקים ובורחים מן האצבעות, קורה. ולא מעט בהיריון אגב. ואז, מגיע מן שלב נחמד שאין סיכוי לכופף את הגב המסכן גם ככה, ולהרים בעזרת הידיים. במקרה הזה, אצבעות הרגליים כבר מיומנות לתפיסת חפצים, דפים ושאר נפילים. רק מאחלת לעצמי בכל פעם, שאף אחד לא יעבור בסביבה בזמן המאורע ויצפה בחוויה המשפילה.
לזלול. בחודש התשיעי אפשר למות מרעב, להסתכל על המבורגר ענק בתשוקה, לטעום ביס אחד ולהישבע שלא תטעי כך יותר בחיים. אחרי שהתפוצצת עד כדי חנק, חטפת קוצר נשימה וצרבת. מסתפקת בינתיים בביצה, חסה וגבינה. מרפי הזה ממזר.
ללבוש בקיני קטנטן. ולדלג על החול בים. להיות רגועה ושלווה. לאכול סושי מדג לא מבושל בעליל. לצאת לברים. ללבוש סקיני ג'ינס בלי תוספת גומי. להדס על נעלי עקב מסוכנות. לעשות ספורט אקסטרים מכל סוג שהוא. לקרוא ספר במהירות נורמאלית ולא לחזור על כל עמוד 8 פעמים, ובמיוחד: לרוץ אחרי הבן שלי בגן שעשועים, להתגלש איתו במגלשות ולעבור במעברים צרים .
אבל: בין כל הקיטורים והניג'וסים, מחכה לו ייצור קטנטן ושובב, לרגע בו יחליט שהוא מוכן לעזוב את האימא ההורמונלית שלו ולצאת להתמודדות מול העולם. מתנחמת בזה שהוא בטח חמוד, וכנראה שגם אתאהב בו קשות, ויש מצב שהוא גם הדבר הכי יפה ביקום, וחכם, ומקסים, כזה ששייך רק לי, וגם קצת לאבא שלו.
הוא עלול למרר לי את החיים ובאותו זמן גם לצבוע אותם בוורוד, להרעיש את הבית מבכי וגם למלא אותו בשמחה. אז כמה שאתה שומע את אימא שלך מקטרת בבטן ומרחמת על עצמה, אין שום דבר בעולם שיכול להשתוות לאושר שתביא לי כשתגיע אלי. ונכון, אני חושבת על עצמי (לא מבסוטה מהצלוליטיס), אבל ההחלטה הנבונה לעשות אותך ילד שלי, זה הדבר הכי פחות אגואיסטי שאישה חווה בחיים שלה. הנתינה הכי גדולה וטהורה שיש, הוויתור על המקום של להיות רק ילדה ולהפוך לאימא. אני גאה להיות אימא בפעם השנייה, מחכה לאהוב אותך אהבה גדולה ולצרף אותך אל המשפחה. רק צא כבר!!!
>> יוגה או פילאטיס? מה הכי טוב בהריון
>> 30 רגעים בהריון שלא שוכחים
>> חכי שתגיעי לשבוע 41. או אולי עדיף שלא